סיפורו של אברהם אבינו אינו מתאים לדפוס המקובל של סיפורי עמים על האב הקדום שלהם. אברהם מתואר בתור נווד בודד, בלי משפחה ובלי שורשים במקום החדש שאליו הוא מגיע, וזאת, בתוך סביבה שבטית שכל מה שהיא מחשיבה הוא המשפחה של האדם והאחיזה שלו בקרקע. הדמות המשוערת העולה מסיפור אברהם היא של דמות שולית בסביבה שלו, שאף אחד כמעט לא הבחין בה. אדם שקל להתעלם ממנו וקל עוד יותר לנצל אותו. ה"נפש שעשה בחרן" נעלמים מהרקע. הוא מנהל משק בית מצומצם, ולפי המסופר אינו משאיר רושם מדי גדול על הסביבה. למעשה, לא נראה שהוא מבקש להשאיר רושם, אלא לנהל את חייו ואת ביתו, ושלא יפריעו לו. בתרבויות אחרות, לעומת זאת, גם עם אבי האומה מופיע משום מקום, הוא מצויר בתור גיבור המביס את כל מי שהוא פוגש בו, ואף אחד אינו יכול להתעלם מגבורתו. הוא נמרוד, הוא איניאס, הוא קקרופס או גילגמש. לעומתם, אברהם מצטייר כטיפוס אנמי וחסר שם.
דומני, כי התורה מתארת את אברהם בתור אדם חופשי.
אדם ביסודו אינו חופשי. הוא נתון לאילוצי החיים. הן מבחינה מעשית, כגון הצורך שלו בפרנסה, והן ברמה הפסיכולוגית, מתוך הקשר הבלתי נמנע שלו לנורמות החברה שבה נולד, גדל והתחנך. ואדרבא, בניגוד למה שנוטים לחשוב, כנראה שאם נפגוש אדם חופשי באמת, נחשוב שהוא אומלל ולא מאושר. הלא יהיה זה אדם נטול חברה, תלוש מכל הקשר, שנמצא במאבק בלתי פוסק עם כוחות ההכרח האדירים שלופתים אותו.
אבל זהו אברהם אבינו. זהו אדם שנטש את ביתו וסביבתו המוכרת והתומכת כדי לפעול על פי דעתו ורצונו. זהו אדם המתמודד עם סביבה אלימה ועוינת, עם רעב בארץ, עם שליטים הגוזלים ממנו את אשתו. ועם כל זה, הוא מצליח לשמור על החופש שלו, בלי להפוך לאומלל ובלי לנתק קשרים עם הסביבה שלו. הוא מתמודד עם התנתקות מקרובו האחרון, לוט, אך אינו שומר לו טינה. אדרבה, הוא רואה נכון לסייע לו בצרתו. הוא אינו בורח מהתמודדות עם האנשים החזקים בסביבה, ויוצא להילחם בהם כדי להציל את קרובו. הוא פועל לפי הבנתו את הראוי והנכון, כלומר לפי ציווי הקב"ה, ולא מתוך אילוצים סביבתיים.
כך משרטט התורה את צורת האדם החופשי הראשון, הראשון שהתעלה מעל אילוצי הגורל, ופעל על פי ציווי ה'.
"מאי ספר הישר א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים".
