"אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם" (נחמיה ט, ז)
כאשר יצא אברהם מאור כשדים עם שרי אשתו, עם לוט בן אחיו, עם כל רכושם אשר רכשו ועם הנפש אשר עשו בחרן הוא נקרא "אברם", שמשמעו אב רם.
כשיצא אברהם לדרכו הוא היה מורם מן העולם. הוא לקח את כל לו, והלך – התנתק מעברו, מכל מה שהכיר וידע, ויצא אל ארץ לא נודעת. אברם זה עמד מעבר אחד, וכל העולם מהעבר האחר. הוא היה "רם". הוא הלך וקרא בשם ה', אך הוא עצמו לא התחבר לעולם – "אב-רם".
תהליך זה לא עוצר כשהוא מגיע לארץ, אלא מתעצם. אברם ממשיך במגמת ההתנקות, וחותך את הקשר אף עם בן אחיו שבא אתו מחרן וירד אתו למצרים.
אמנם, כאשר אותו בן אח נשבה ונלקח לגלות, מתגלה פתאום דמות אחרת. למרות שאברהם לא היה אשם בגורלו האומלל של בן-אחיו, הוא יוצא מהמקום המוגן שלו, ושם את נפשו בכפו על מנת להציל אותו. ויחד אתו, הוא מציל גם את אנשי סדום הרעים והחטאים, שהיו ההיפך הגמור ממנו וממה שהוא ניסה לעשות בעולם.
במעשה זה נתגלתה מידה נוספת של אברהם. האבהות שלו לא הייתה עוד פטריארכיה רמה ומנותקת, אלא כזו של דאגה אישית. באכפתיות לבן-אחיו, על אף שדרכיהם נפרדו עקב התנהגותו, הוא גילה מידה של מעורבות.
במעשה זה בא לידי ביטוי תכונה חדשה: הוא כבר לא "אב רם", ראש שבט מרומם הדואג לנמשכים אחריו והולכים בדרכו, אלא אב דואג שאכפת לו מבן-אחיו, אפילו שנטש אותו ואת דרכו. הוא אב שמסוגל להציל גם אנשים שאינם ראויים להצלה, הפועלים בניגוד לדרכו. (לא שהיה מציל אותם בלא בן-אחיו, כי אין עניין לדאוג לאנשים העוינים את הדרך שלך. אולם לצורך עניין שהיה חשוב לו, הוא היה מסוגל "להתגבר" על תיעובו לדרכם, ולהצילם).
בפעולה זו נעשה אברהם "אב המון גוים". הוא התגלה כמי שיכול להשפיע על העולם דרך מעורבות, ולא רק באמצעות טיפוח הקן הפרטי שלו. הוא יכול להיות אב להמון גוים, על אף שכל אחד מהם מתנהג בדרך אחרת.
כל עוד הוא היה "אב רם", יכולת ההשפעה שלו הוגבלה לתחום הצר שלו. לא ניתן להשפיע באמת על אחרים, אם האדם מגיע אליהם מפוזיציה מרוממת, כביכול הוא בא להציל אותם מעצמם. הסתכלות פטרונית זו, הרואה באלו שאתה בא להשפיע עליהם יצורים שפלים שצריך להדריך אותם, מעבר לכך שהיא אינה מוסרית, היא גם אינה עושה פרי של ממש. אולם, התנהגותו של אברהם במעשה לוט הוכיחה כי הוא אב אוהב הדואג ל"המון גוים", ומוכן לשמש דוגמא ומופת להם. הנכונות למעורבות בחיים, הדאגה למכר, גם אם אינו מהמחנה שלך, היא זו המאפשרת לאדם להפיץ את אורו ולהשפיע.
ניתן לראות את שינוי הנהגתו של אברהם באמצעות השוואה בין חטיפת שרה על ידי פרעה לחטיפתה על ידי אבימלך. במקרה הראשון, פרעה אומר לאברהם: "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך הוא" ואברהם אינו עונה דבר. ואילו כשנחטפה על ידי אבימלך, הוא אומר: "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי". השאלה זהה לכאורה לשאלת פרעה, אבל במקרה זה, אברהם טורח לענות: "ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת א' במקום הזה והרגוני על דבר אשתי"
ההתנהגות אצל פרעה מתאימה לאברם – אב מנותק ורם, שאינו מרגיש צורך להצדיק את עצמו בעיני אנשים שדרכיהם נלוזות. אולם אברהם, אב המון גוים, מרגיש צורך לענות לאבימלך. הוא רואה באבימלך אדם, שגם אם פעל שלא כשורה, עדיין מגיעה לו תשובה.
עם זאת, באופן פרדוקסלי לכאורה, דווקא כאשר נשתנה שמו מאב רם לאב המון גוים, הוא נצטווה לתת בבשרו אות ברית, שמבדיל אותו מכל העמים.
מה שניתן ללמוד מכך הוא שההבדלה אכן חשובה. אברהם אבינו לא היה יכול לבסס בעולם את דרך ה' אם הוא היה מחובר לעמים עובדי עבודה-זרה. הוא היה צריך להתנתק מארצו וממולדת ומבית אביו – ואף מבן אחיו. אמנם, למרות שההבדלה נחוצה, הקב"ה לא רצה לכרות אתו ברית שתקבע את ההבדלה שלו כאשר הוא "אב רם". רק כאשר הוא נעשה אברהם, כזה שאינו מתנשא על הסובב אותו ומתנהג כלפיו בפטרונות, אלא אב דואג שאכפת לו מסביבתו – רק אז היה ניתן לכרות אתו ברית של הבדלה, על מנת שיקים משפחה וייסד אומה, שיהוו דוגמא לעולם לשמירת דרך ה'.
