"ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם"
ישראל עומדים על שפת הירדן, מוכנים להיכנס לארץ שלה המתינו 40 שנה במדבר. וכאן, דווקא כאן, רואה משה לנכון להזכיר להם את כל התלאות והנדודים במסעיהם עד הלום. האם לא היה נכון להתמקד בעתיד – העתיד המזהיר המחכה מעבר לפינה – במקום להתפלש שוב בעבר הכואב?
דיברנו במדור זה כמה פעמים על הגישות הסותרות שמתנצחות ביניהם היום, הפרוגרסיביות לעומת השמרנות. הפרוגרסיבים מכוונים מעייניהם אל התכלית הטהורה שבאופק בלבד. הם שואפים להגיע אל ארץ הנכספת, אל הקיום האוטופי, ולהותיר מאחור את העבר העגום, השבור, המלא בכעס, ברוע ובכישלונות אנושיים. הם רוצים לשרוף ולבער את הישן המעיק על מנת לבנות עולם חדש, טהור ומושלם: "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל", כלשון הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל, ההמנון הקומוניסטי. לעומתם, השמרנים טוענים שאי אפשר לבנות עולם מושלם מכוח הדמיון האנושי של העתיד המושלם. האדם אינו יכול שלא להתבסס על העבר. אפשר בהחלט לתקן דברים שראויים לתיקון, אך הדבר חייב לעשות מתוך מהלך החיים והישענות בסיסית על הסדר הקיים. לדעתם, אין לסתור בניין אחד לפני שבונים את האחר, ואם מוסד חברתי מתפקד, אסור לפרק אותו רק משום שבדמיון שלנו קיים מוסד אחר הרבה יותר טוב.
לדעתי, אי אפשר לצמצם את התורה לאחת מגישות אלו. מצד אחד, התורה מלאה בשאיפה לעתיד נעלם. אברהם אבינו עוזב את ארצו ומולדתו לקראת הלא ידוע, כשבאמתחתו הבטחה בלבד: "אל הארץ אשר אראך". הוא אינו יודע איך הארץ הזו נראית אבל הוא בוטח בהבטחה של העתיד. מהלך זה ממשיך ביציאת מצרים בהיקף הרבה יותר גדול. עם שלם יוצא לקראת הלא-נודע, הולך במדבר 40 שנה, כשכל מה שיש לו היא הבטחה לעתיד – עתיד שאינו מתבסס על ניסיון העבר. התורה אינה מתאימה להלך רוח השמרני אפוא.
מצד שני, אי אפשר גם לומר שהתורה "פרוגרסיבית". היא אינה מתעלמת מהעבר, וודאי שאינה מגלה רצון להחריב את הישן. להיפך, על סף הכניסה לארץ מזכיר משה את כל הדרך שעשו ישראל עד בואם הלום. כיוצא בו, כל התורה כולה מלאה בזיכרון העבר: זכרון שעבוד מצרים, זיכרון החטאים, התלאות והנדודים. התורה רואה חובה בזכירה של הדרך: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". המטרה מניעה את האדם קדימה, לפי התורה, אבל אסור לו לשכוח את הדרך.
מסיבה זו, מסעי בני ישראל נבחנים לאחור "למוצאיהם" – לפי נקודת המוצא למסע ולא לפי היעד. המוצא הוא דבר ברור ומוצק, דבר שניתן להתייחס אליו. היעד, לעומת זאת, אינו אלא חלום שעדיין לא התגשם. לא ניתן לחוש אותו במציאות, לבחון אותו באופן אמיתי. מסעי בני ישראל למוצאיהם נותנים כלי חזק, ממשי, לבחון את התקדמותם. הבחינה של ההתקדמות אינה יכולה להיעשות ביחס למטרה, כיוון שהמטרה היא חלום – דבר שאינו מושג. הבחינה של ההתקדמות היא תמיד ביחס למוצא – איפה הייתי ואיפה אני עכשיו.
כללו של דבר, אמנם התורה נותנת לאדם מטרה שדוחפת אותו קדימה, לקראת הלא-נודע, אך הדרך היחידה לדעת אם מטרה זו הושגה הינה על ידי בחינה של העבר ביחס להווה – נקודת המוצא ביחס לחניה.
מסיבה זו, התורה מסיימת על סף הכניסה לארץ. היא אינה מתעסקת בהתגשמות החלום, אלא באופן שבו יש לגשת להגשים את החלום.
Photo by Diego Jimenez on Unsplash
