הגישות המנחות את חייו המוסריים של האדם מתחלקות באופן סכמטי לשלש: שמרנות, פרוגרסיביות ותועלתנות (או כפי שכונתה בעבר, נהנתנות).
השמרנות (קונסרבטיזם) מקדשת את העבר, ורואה בו את הבסיס לכל התנהגות אנושית.
הקידמה (פרוגרסיביזם) מקדשת את העתיד ורואה בחזון לעולם טוב יותר את הגורם המעצב של ההתנהגות האנושית.
התועלתנות או הנהנתנות (הדוניזם) מקדשת את ההווה ורואה בו תכלית הכל.
הביקורת העממית על שיטות אלו ידועה גם: השמרנים חיים בעבר, תקועים במקום וחונקים את האנושות בדעות קדומות. הפרוגרסיביים חיים בעולם דמיוני המנותק מן המציאות, והם מחריבים בכך את הסדרים המעמידים את החברה. ואילו ההדוניסטיים מעוניינים רק ברווח מידי ואינם נותנים דעתם על התוצאות ארוכות הטווח של פעולותיהם.
זוהי כמובן הצגה חלקית מאד של גישות רחבות, וללא ספק כל אחד ממאמיני גישות אלו יכחיש בתוקף את ההאשמות המיוחסות אליו ויסביר בטוב טעם ודעת מדוע לא הבנו כלל מה טמון בעומק השקפת עולמו. אולם אם נניח לפולמוסנות לרגע, נאלץ להודות כי לעיתים יש מידת מה של אמת גם בביקורת הפופוליסטית, ולו בבחינת: "אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר".
במידת מה, הביקורת על כל אחת מן השיטות אכן מובנת בעצם ההתמקדות באספקט מסוים של המציאות, וכלשון הפתגם: "העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין".
נראה כי פרשת "מסעי" מציעה גישה מורכבת לפתור עניין זה. גישה זו טמונה בניסוח המוזר לכאורה של הפסוק בתחילת פרשתנו: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם".
"מסעיהם למוצאיהם": הראש בעבר – עם הפנים לעתיד
כאשר אנו חושבים על מסע, עולה בדעתנו דמותו של ההרפתקן. ההרפתקן הוא לכאורה בן דמותו של איש הקדמה: הוא מעוניין לגלות עולמות חדשים, לכבוש יעדים לא מוכרים, ולחשוף פסגות שאיש לא ביקר בהם לפניו. אולם התורה מלמדת אותנו כאן משהו אחר: מסעי בני ישראל נכתבים על פי מוצאיהם – לא על פי היעד, אלא על פי המוצא.
היעד הוא דבר שאינו ידוע ומוכר. אפילו אם מי שמציב את היעד הוא הקב"ה, שלפניו גלויות כל תעלומות, עדיין ביחס לאדם הוא אינו ידוע, ולכן הוא חסר משמעות.
התורה מלמדת אותנו שהיציאה למסע היא תמיד על פי המוצא. רק לאחר מכן, כאשר חונים ובוחנים את מקום החניה, ניתן להמשיך שוב במסע. בכל מקום שבו חנו ישראל הם בחנו אותו והעניקו לו שם. אולם היעד התברר רק למפרע – השם לא ניתן לו מראש, אלא רק לאחר החניה.
האדם אינו יכול לפעול אלא מתוך הידוע, מתוך העבר, המוצא.
ניתן לראות את אותה גישה גם ביציאת מצרים. על פניו, יציאת מצרים הייתה אירוע מהפכני, פרוגרסיבי – בני ישראל פורצים את כבליהם מכוח חזון העתיד המופלא הטמון להם בארץ רחוקה ולא מוכרת. אולם כשמתבוננים בפרשה מגלים כי חזון זה נטוע בעבר: אלהי ישראל מופיע בתור אלהי אברהם יצחק ויעקב וארץ ישראל מוצגת כארץ האבות: גאולת מצרים אינה צועדת לקראת עתיד חלומי לוט בערפל, אלא היא במובן מסוים הגשמה של מסורת העבר: שיבה אל הארץ שממנה באו אבותיהם של ישראל וחזרה לאמונתם.
התורה מלמדת אותנו שאין לאדם לפעול על פי דמיונו ולשאוף אל יעד שאינו מוכר. נקודת המוצא שלו, זו שממנה הוא יוצא לפעולה, צריכה להיות דבר ידוע. "מסעיהם למוצאיהם".
"מוצאיהם למסעיהם" – העבר אינו אלא נקודת מוצא
אך התורה אינה נעצרת שם. היא מלמדת אותנו גם שנקודת המוצא אינה אלא מקום חניה, ועל האדם להמשיך הלאה.
האדם חונה במקום, לומד אותו, ואז ממשיך הלאה. המקום שבו הוא נמצא נעשה עבורו נקודת מוצא להמשך דרכו. העבר אינו אלא נקודת מוצא למסע, אבל החיים עצמם הם תנועה מתמדת. האדם אינו צריך לחכות שהמציאות תכפה עליו שינויים ותכריח אותו לזוז מהמקום שבו הוא יושב. עליו לראות את הישיבה בתור חניה בלבד: עצירה לשם מילוי מצברים, התמצאות מחודשת במרחב, ומשם – הנסיעה ממשיכה. העבר אינו אלא מוצא: "מוצאיהם למסעיהם".
"על פי ה'" – למלא את ההווה בתוכן אלקי
הנקודה השלישית שצריכה להנחות אותנו בחיינו היא: "על פי ה'" – "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו".
גם אחרי שהאדם נשמר מלהיגרר אחר דמיונו ונזהר שלא לדרוך במקומו, הוא עדיין צריך הנחייה מגבוה שתמלא בתוכן את מסעו. הוא צריך שההווה שלו ינוע "על פי ה'":
על פי ה' יחנו – המקום שבו הוא מחליט לחנות צריך לקבל את המשמעות שלו מכוח ההנחיה האלהית, ולא מכוח הההדוניזם של הנאת הרגע.
ועל פי ה' יסעו – התנועה שלו הלאה צריכה לנבוע מתוך ההקשבה לקול ה', ולא מתוך השיקול התועלתני הנמוך והצר.
אם התנועה שלו בהווה לא תהיה על פי ה', עדיין יש מקום גדול לקלקול.
"סורו סורו צאו משם, טמא אל תגעו, צאו מתוכה, הברו נשאי כלי ה'. כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל"
