"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך"
המצווה האחרונה שנצטווה משה לפני מותו ושנצטוו ישראל לפני כניסתם לארץ היא הנקמה.
היום נתפסת הנקמה כדבר שלילי, בעוד הקורבניות נתפסת דבר חיובי. לפי המוסר הרווח בימינו, עצם העובדה שהאדם הוא "קרבן" מולידה חיוב מוסרי לדאוג לו. זאת, ללא זיקה לשאלת האחריות. הקרבן הוא תמיד "בעל זכות", כלומר, זכאי, והאדם השבע, בעל הכוח, תמיד חייב. הסטת הדיון לסוגיית האשמה והאחריות נתפסת, לפי גישה מוסרית זו, בתור "האשמת הקרבן", שהיא אחת העברות החמורות ביותר במוסר בן-זמננו.
התורה, לעומת זאת, עוסקת רבות בחובת הנקמה, ובאופן כללי, היא אינה רואה בה דבר שלילי. היא אמנם מצווה "לא תקום ולא תטור את בני עמך", אך היא מצווה גם "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים". כיוצא בו, גם בחז"ל אנו מוצאים התייחסות חיובית לנקמה, שאף רואה בה מידה טובה: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות" (סנהדרין צב, א). "ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא, כג, א). הגמרא אמנם מסייגת את דבריה ומבחינה בין מקומות שראוי לנקום ומקומות שראוי להבליג על המידות, אך בסך הכל, נקמה ורגשות נקם אינם מוארים באור שלילי.
שורש המחלוקת בין הגישות נעוץ ביחס השונה לעולם. המוסר בן זמננו נולד מתוך גישה פטליסטית, המאמינה שהחוק היחיד השולט בעולם הוא הכוח. לפי גישה זו, העולם מתנהל מתוך מגמה אחת בלבד: הפעלה מקסימלית של כוח. ההוויה כולה שואפת לבטא את כוחה. הקיום הוא מאבק בין כוחות, שכל אחד מנסה לבטא את עצמו, וכך נוצרת התגוששות אינסופית שמולידה את החיים.
לפי גישה זו, אי אפשר לברוח מהכוח הפועל בעולם: או שאתה אדון או שאתה עבד, או שאתה נמצא בצד שמפעיל כוח, או שאתה נמצא בצד שמופעל עליו כוח. זהו גלגל הגורל. אלו הן המוירות הטוות את חוט החיים. אי אפשר להימלט מהן.
גישה זו אינה מאמינה באחריות אישית, אלא היא מטילה את כל האחריות על כוחות-העל המנהלים את העולם. הגורל מחלק את הכוח בעולם, ואי אפשר לברוח ממנו: הפריבליגים, בעלי הכוח שזכו למתת הגורל, תמיד ידכאו את החלשים, והחלשים תמיד ידוכאו על ידי בעלי הכוח.
לאור זאת, נולד מוסר הרואה בהכנעה ובהתקרבנות מעלה תרומית. מכיוון שאי אפשר לברוח מהכוח הפועל בעולם, הדבר היחיד שאפשר לעשות נגדו הוא להושיט לו את הצוואר ולנסות לעורר את רחמיו.
חינוך מוסרי זה, המלמד לאהוב את הקרבנות ולסייע להם, אמור לעודד סובלנות ולשפר את מצב החלשים. אולם, למעשה הוא משיג תוצאה הפוכה. בעולם המחולק לפי מפתח של פריבליגים וקורבנות, נוצרת דינמיקה של מלחמה על מעמד הקורבן. כולם נלחמים על תשומת הלב והדאגה של אותם כוחות עליונים השולטים בעולם. כל אחד רואה בשני את המתחרה שלו על "הזכויות". כולם נלחמים על אותם מקורות פרנסה, על אותה תשומת לב, על אותה פרוסה של העוגה. הכוח, מעצם טבעו, מצוי במצב של מחסור, ומה שניתן לאחד, נלקח מהשני.
התורה, לעומת זאת, מחנכת שהמציאות אינה פטליסטית. יש צדק בעולם. אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא. הכוח אינו מחולק באופן שרירותי, אלא כל אדם אמור לקבל את מה שמגיע לו בדין. אם הוא לא קיבל זאת, אין זאת אלא שיבוש בסדר הדברים הטוב.
מתוך כך, התורה מעודדת ההתמודדות עם העוול בעולם. היא מאמינה באחריות האדם למעשיו ולגורלו. אם האדם סובל, עליו לפשפש במעשיו ולבדוק מדוע הגיע עליו סבל זה. אסור לאדם להשלים עם חוסר צדק, ולהצטדק בכך שהוא קרבן. הוא צריך להילחם כנגד העוול או לתקן את עצמו. האדם צריך ללחום בעוול, אך לא כדי לתקן את העוול האינהרנטי לעולם, אלא כדי להשיג את מה שמגיע לו בדין.
הנקמה היא ביטוי לתכונה זו. האדם הנוקם מבקש לעמוד על שלו. הוא אינו מוכן לקבל את הגישה הגורסת שהעולם מתנהל באופן עיוור, שבו החזק פוגע בחלש, ואי אפשר להימלט מהגורל. ההתעוררות הבסיסית לנקם היא התקוממות כנגד ההתקרבנות. האדם רוצה את מה שמגיע לו בדין, בזכות, בצדק, ואם מישהו דוחק את רגליו, הוא מתקומם ומרגיש צורך אישי לנקום בעוול שנעשה לו.
אין זו נקמה ניטשיאנית המעריצה את הכוחנות ואת ההתרחבות לאין קץ. הנקמה שהתורה מלמדת עליה אינה נובעת משאיפת האדם לעוצמה, אלא מהשאיפה שלו לצדק. זוהי גישה של עם החי את חייו בצדק, מבלי לחדור למרחב המחייה של אחרים, עם השמח בחלקו ועינו אינה צרה בשל אחרים. ואכן, כך היה בתקופת השופטים, שבה ישראל לא ביקשו להתרחב ולעסוק בכיבושים. אולם, כאשר פגעו בהם, הם לא השלימו עם זאת: הם לא עסקו בטרוניה כנגד האלימות השולטת בעולם וגם לא התבכיינו בצוותא על גורלם הקורבני והמעונה – הם נקמו.
"ויקרא שמשון אל ה' ויאמר אדני אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. וילפת שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם ויסמך עליהם אחד בימינו ואחד בשמאלו. ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים".
Photo by Ehimetalor Akhere Unuabona on Unsplash
