"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' […] אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה"
פניית משה לראשי המטות היא מאורע יוצא דופן. ברוב התורה, משה פונה אל הנמנעים הישירים של הציווי: כלל ישראל או הכהנים, ודווקא כאן, בדבר שנוגע לתחום האישי, עניינים ש"בין איש לאשתו, בין אב לבתו", פונה משה לראשי המטות. מדוע ראשי המטות צריכים לעסוק בעניינים פרטיים הנוגעים למערכות היחסים בתוך ביתו של אדם? האם התורה מאמינה כי השלטון אמור לחדור לתוך ביתו של אדם ולנהל את חייו הפרטיים?
כפי שהדגשתי במדור זה כמה וכמה פעמים, התורה מתחמת את שלטון האדם לתחום הציבורי בלבד. האחריות המוטלת על האדם היא ארגון החיים המשותפים, כלומר החיים הציבורים, אך אין כל לגיטימיות לשלטון האדם באדם. הקב"ה הוא היחיד שבסמכותו לשפוט את היחיד, ואין אף אדם, גדול ככל שיהיה, שיכול לשפוט את רעהו, לקבוע האם הוא צדיק או רשע ולהענישו על סמך קביעה זו. אין זה תפקידו של האדם.
הסיבה שהנושא של עמידה בדיבור מופנה לראשי המטות הוא משום שהבסיס של הקיום החברתי המשותף, התנאי לכך, הוא העמידה של אנשים במילתם – "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". לא ניתן לקיים שותפות אנושית אם איש אינו יכול לסמוך על מילה של שכנו. העמידה בדיבור היא אפוא בו בזמן העניין האישי ביותר, שבין האדם לעצמו, אך היא גם המקום שבו ההתנהגות של הפרט עלולה לפורר את החברה.
בנבואת מיכה מתוארת חברה שאבדה ממנה היושרה האנושית והתוצאות הטרגיות של הדבר: "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין כלם לדמים יארבו איש את אחיהו יצודו חרם […] אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף משכבת חיקך שמר פתחי פיך. כי בן מנבל אב בת קמה באמה כלה בחמתה איבי איש אנשי ביתו" (מיכה ז). אם האדם אינו מחונך לקיים את דברו הרי שאין קיום לחברה כולה.
לפיכך, ראשי המטות, האחראים במידה רבה על החינוך של הציבור שלהם וקידומו ליציבות ושגשוג, צריכים לקחת לתשומת לבם את החשיבות של עמידה בדיבור. הם אלו שצריכים לקדם מידה זו בחברה, ולעודד את הקבוצה שלהם, השבט שלהם, ליושרה, לעמידה בדיבור, לאמינות.
לאור תובנה זו נראה לומר כי השיעור שמוסר משה לראשי המטות אינו רק האחריות שלהם על הישורה הציבורית אלא גם הגבולות של אחריות זו. ההחרגה של הנדרים הפנימים משפחתיים מלמדת את ראשי המטות שלמרות שהחברה כולה תלויה ביושרה האישית של חבריה, גבול ההתערבות שלהם מוגבל. אסור להם להתערב במה שקורה בתוך המשפחה. הם צריכים לנהוג בסלחנות כלפי התנהלות ביתית של אב ובעל המפירים הבטחת בנותיהם ונשותיהם. כלומר, למרות חשיבות שמירת מוצא פי האדם לקיום החברה, ניתן להחריג את מערכות היחסים הפרטיות, הפנים משפחתיות. כך שלא זו בלבד שפרשה זו אינה התערבות בהתנהלות הביתית, אלא להיפך: התורה מלמדת שהתנהלות הביתית אינה נידונה באותה מידה של התנהלות הציבורית. היא מורה שהציבור אינו נפגע בהכרח ממה שקורה בתוך ביתו של אדם, כיוון שההתנהלות הביתית חורגת מכללי התנהלות הציבורית.
כללו של דבר, הציבור (או נציגיו) אינו אמור לנהל את חיי הפרט אלא את החיים הציבוריים. מותר לציבור להתערב בחיי היחיד במה שנוגע לפגיעה בציבור, בחיים המשותפים, אך גם שם, עליו לתת את הדעת שהמרחב הפרטי מנוהל לפי כללים אחרים מאלו של המרחב הציבורי.
Photo by Tobias Tullius on Unsplash
