בפרשתנו מופיעה דרישה לכפרה מן הטומאה. בטומאת זבה: "וכפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טמאתה", וכן ביולדת: "וכפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טמאתה".
המונח "כפרה" מופיע לעיתים קרובות בהקשר של תשובה על חטא. בתפילות הימים הנוראים אנו מבקשים "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" – הכפרה נסמכת לסליחה ולמחילה. היה מקום, לפיכך, לחשוב שהכפרה היא חלק מתיקון אשמת החוטא. אולם, השימוש במילה כפרה בהקשר של טהרה מטומאה אינו מתאים לפרשנות זו. לא מצאנו שיש עבירה להיות טמא. אולי לא נכון לאדם לטמא עצמו בכוונה, אבל אם אדם נטמא מחמת טומאה שיצאה מגופו, והוא נטהר בהקדם האפשרי – על איזו עבירה יש לו לכפר? טומאות האדם הם חלק בלתי נפרד ממחזור החיים, ולא מצאנו שיש איזה חטא קיומי בלהיות בן-אנוש. דעה זו היא כידוע דעת הנוצרים, אך בתורה איננו מוצאים את הרעיון של "חטא קדמון". האדם אינו חוטא בעצם קיומו.
בדומה לכך, בהלכות חטאת, אומרת התורה כי קרבן חטאת בא לכפר. הביטוי "כפרה" מופיע דווקא בהקשר של עבירה בשוגג. על מעשים שנעשו בזדון פחות שכיח השימוש במונח "כפרה". כיוצא בו, התורה משתמשת במונח "כפרה" ביחס לארץ שנשפך בה דם: "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" – ואם האדם חטאה, הארץ מה חטאה? משימושים אלו עולה כי הכפרה אינה מתייחסת לאשמה. הכפרה אינה תיקון של כוונת העבירה של האדם אלא תיקון של תוצאות שליליות מסיומות שיוצרת העבירה, גם אם אינה נעשית בכוונת מכוון. הכפרה אינה מנקה את האדם מאשמה אלא מכפרת על ההשפעה השלילית של עצם העבירה.
עבירה יוצרת קלקול, גם אם היא נעשית בשוגג. הגמרא אומרת: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו – סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר" (יומא פז, א). לפני שאדם עובר עברה, עצם המצב של עבירה נתפס בעיניו כדבר שלא יתכן. אך מאחר שהעבירה נעשתה, גם אם בשוגג, הדבר הופך לנורמלי אצל האדם. הוא עלול להשלים עם כך שזהו המצב האנושי: יש בו טומאות, יש בו עבירות, יש בו פגמים, ועלינו לחיות עם זה ולקבל את זה. כנגד גישה זו, התורה מלמדת שאסור לנו להשלים עם הקלקול, הטומאה והפגם, אפילו אם הם בלתי נמנעים ברמה מסוימת. אנו למדים שאפילו עבירה שנעשה על ידי מישהו אחר מצריכה תגובה מהאדם שנחשף אליה: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר את עצמו מן היין" (סוטה ב, א). אדם שמתוודע לקלקול פוגם בטהרת נשמתו. הקלקול נעשה כבר חלק מתודעתו. אדם שאכל מעץ הדעת טוב ורע התוודע לרוע והלה נעשה לחלק ממנו.
הכפרה באה למחוק את רושם הקלקול. מטרתה לפתוח דף חדש למי שעבר "טראומה", "הלם קרב", בפוגשו בקלקול או בטומאה. הכפרה, בניגוד לעצם פעולת הטהרה, מנקה את האדם מהחשיפה לטמא, למקולקל.
בימינו, כאשר קורה חלילה איזה אסון, השאלה העיקרית שעוסקים בה באופן ציבורי היא "מי אשם", כביכול אם נמצא את האשמים, פטרנו עצמנו מכל דין וחשבון נוסף. אם התברר שאין אשמים – עוד יותר טוב: אפשר להמשיך לסדר היום כאילו דבר לא קרה. אולם, העדר האשמה אינו אומר שהאדם (והציבור כולו) פטור מכפרה. כאשר באים לדון בנזק האישי והציבורי שעושה אדם לעצמו או לסובבים אותו, האשמה אינה משחקת תפקיד עיקרי. מה שיש לבחון הוא את מידת ההשפעה של המעשים, ואיזו כפרה נדרשת על מנת להשיב את המצב לקדמותו, לכסות על הפצע הפעור, ולהשיב לחיים את הדימוי התקין, הטהור, הנקי. אם נעשתה עבירה חלילה או התגלתה טומאה, האדם העושה והציבור שנחשף אליה זקוקים לכפרה, בין אם הם אשמים ובין אם לא.
Photo by James Ahlberg on Unsplash
