"ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם ויאמר אלהם מרגלים אתם"
חז"ל מתארים את יוסף כמי שלא שולט בו עין הרע. הגמרא מספרת על רבי יוחנן, שהיה יושב לפני שערי טבילה, באומרו, שהוא יהיה מודל לנשות ישראל שירצו לגדל ילדים יפים כמותו. שאלו אותו חכמים "לא מסתפי מר מעינא בישא" – האם כבודו אינו חושש מעין הרע? ענה להם רבי יוחנן: "אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא" – אני מזרעו של יוסף, שלא שולטת בו עין הרע.
וכך היא אכן הנהגתו של יוסף בכל מקום. הוא עושה דברים שבעיני אחרים נראים כמו התפארות, "שוויץ'", ואינו חושש מעינם הרעה של הבריות. יוסף יפה התואר מסתובב עם כתונת הפסים שלו, והולך ומספר לאחיו את חלומות הגדולה שלו, והעין הרעה של האחים חולפת כביכול מעל לראשו. הוא לא מבחין בה.
עוצמתו זו של יוסף, שהעין הרעה אינה פוגעת בו, מעניקה לו את היכולת המופלאה לקום מעפר בכל פעם מחדש, גם כאשר כל מי שסביבו בוגד בו ומשליך אותו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כפשוטו.
יוסף נבגד פעמיים. אחיו זורקים אותו לבור ופוטיפר זורק אותו לבור. אולם, הוא מצליח להתרומם מבור תחתיות פעם אחר פעם. הוא נזרק במצרים כעבד שפל, והופך למנהל ביתו של אחד האנשים החזקים ביותר בממלכה. הוא נזרק שוב לבור בית הסוהר, אך מהר מאד מקבל את הפיקוד גם שם. העין הרעה חולפת מעליו והטוהר האישי שלו לא נפגם. הוא אינו הופך מריר, רע לב ושונא אדם, אלא נשאר עם אותה ישירות וכנות, עם אותו חן, וממשיך לתת אמון – הוא נאמן לפוטיפר, והוא ישיר וכנה עם שר האופים ושר המשקים.
אותה ישירות תמימה היא שמביאה ככל הנראה לכך שפעם אחר פעם אנשים נותנים בו אמון מלא ואינם חוששים להפקיד בידו את כל אשר להם. פוטיפר מעניק לו שליטה מלאה בביתו. שר בית הסוהר נוהג אתו באופן דומה, ולבסוף, אפילו פרעה אינו חושש להפקיד בידו – אדם זר בעל רקורד פלילי – כוח עצום. הוא הופך אותו למשנה למלך ומפקיד בידו את כל מפתחות הממלכה. זאת בניגוד גמור למשפחתו, שזמן קצר לאחר פטירתו של יוסף משתנה לחלוטין היחס עליהם והם מעוררים במלך החדש חשש ואימה.
חז"ל המשילו תכונה זו לדגים בים: "'וידגו לרוב בקרב הארץ': מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם – אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם". הדגים חיים בעולם שונה לגמרי מיצורי היבשה, ומה שלשוכני ארץ הוא מוות עבורם הוא חיים, וכן להפך. כך, גם בני יוסף אינם חיים במערכת הפוליטית של שאר האדם. מה שאחרים רואים בתור התפארות והתנשאות הם רואים כפעולה תמימה, ומה שאחרים רואים כתכלית החיים – עוצמה וכוח – הם רואים כמוות. יוסף, האדם הכי עוצמתי באימפריה הפרעונית אחרי פרעה עצמו, קורא לבן הראשון שלו "מנשה": "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". הוא עדיין מתאבל על אובדן הקשר עם המשפחה, וקורא לארץ מצרים "ארץ עוני". ולהפך, מה שאחרים רואים כמוות הוא רואה כחיים: "וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה". הוא ממשיך להתגעגע למשפחה שלו ורוצה את קרבתם ולא את הכנעתם, ודבר זה שווה לו יותר מכל מנעמי השלטון. כמו דג במים, העין הרעה של יושבי היבשה חולפת לו מעל הראש – הוא חי באטמוספרה אחרת.
וזה מה שיוסף נזכר בו כשהוא פוגש את האחים: הוא נזכר בחלומות שלו, הוא נזכר באופן שבו פירשו אותם האחים, והוא אומר להם: "מרגלים אתם, לראות את ערוות הארץ באתם". הוא רוצה שיודו בכך שהם דנו אותו בעין רעה, לפי העיניים שלהם, כמי שמבקש למשול בהם ולהכניע אותם תחתיו.
יוסף מבקש מהם להודות שלפעמים מישהו חושד בך סתם, על לא עוול בכפך. באופן שבו הוא מתגולל עליהם יש מסר כפול: הוא רומז להם שעם עין רעה של "לראות את ערוות הארץ באתם" אפשר למצוא פגם בכל אדם והוא מבקש גם ללמד אותם איך זה מרגיש שמישהו מטיל בך אשמה שאין בך, רק מחמת שהוא אינו מבין אותך.
אולם יוסף נכשל. הוא אינו מצליח להתאפק ומפסיק את המהלך באמצע, לפני הודאתם של האחים. הם אמנם מייסרים את עצמם על האופן שבו התנהגו אליו ומבקשים סליחה, אבל הם אף פעם לא מודים שהם טעו. הם נשארים צודקים מאד לכל אורך הדרך, עד אחרי הסוף. כך שלבסוף, לאחר מותו של יעקב, האחים עדיין אינם מאמינים לו; הם אינם מאמינים שהעין הרעה אכן עוברת מעליו, והם בטוחים שהוא נוטר להם טינה.
לדאבון לב, המתח בין יוסף לאחיו המשיך לפלג את ישראל לאורך הדורות, והביא לתוצאות טרגיות.
"ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים" (ישעיהו יא, יב-יג).
Photo by Sean Stratton on Unsplash
