צריך עיון > בין הסדרים > הנגלות לנו ולבנינו

הנגלות לנו ולבנינו

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

התורה חוזרת השכם והערב על כך שתפקיד האדם אינו לתקן את העולם אלא ללכת בדרכי ה'.

פרשת ניצבים וילך תש"פ

בפרשת נצבים מציירת התורה את ההשפעה של מעשי הפרט על הכלל, ומסיימת במילים: "הנסתרת לה' א' והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", לומר, שאין אדם אחראי על מעשיו הנסתרים של חברו, וכפי שהתורה מדגישה במקומות רבים, שהאדם אינו אחראי על תיקון העולם, אלא זהו תפקידו של הקב"ה. ולכן, לא רק שהאדם אינו אמור לחפש אחרי נסתרות חברו, אלא גם מעל הנגלות, שהם "לנו ולבנינו" מופיעות נקודות, ללמדנו שצריך לבחון אותן בזהירות.

במילים "לנו ולבנינו" טמונות שתי הסתייגות מהתערבות של אדם במעשה חבירו. הראשונה, שצריך שמעשה זה יהיה בעל משמעות גם לנו וגם לבנינו עד עולם, כלומר, לא מקרה פרטי, חסר משמעות, אלא כזה בעל השפעה ציבורית ארוכת טווח: "לנו ולבנינו". אך לא די בכך שמדובר במעשה בעל השפעה ארוכת טווח, אלא הוא צריך להיות כזה שנוגע לשמירת התורה. התפקיד שלנו ושל בנינו הוא "לעשות את כל דברי התורה הזאת". מה שנוגע לנו הם רק עניינים הקשורים בעשייה של דברי התורה הזאת. רק מה שמשפיע על עשיית דברי התורה שלנו ושל בנינו נתון בידנו. את כל השאר, עלינו להשאיר לקב"ה. שכאמור, תפקידנו בעולם אינו לתקן אנשים אחרים וגם לא לתקן את העולם. תפקידנו הוא לתקן את עצמנו ולסלק את המפריעים לנו ולבנינו לעשות את דברי התורה הזאת.

בתפילת "עלינו לשבח", הנאמרת בכל יום, ומקבלת משמעות מיוחדת בימים הנוראים, אנו אומרים "על כן נקווה לך ה' אלהינו […] לתקן עולם במלכות שדי". אנשים רבים נתפסים למילים "תיקון עולם" המופיעות בתפילה, אך שוכחים שאנו מקווים ומצפים שהקב"ה יתקן את העולם, ואיננו מתיימרים לרשת את מקומו. אין זה מתפקיד האדם לתקן את העולם אלא לתקן את עצמו.

מדוע אפוא אנו בכל אופן רשאים להתערב במעשי הזולת במקרים מסוימים? התשובה לכך נעוצה בהבנת הקשר בין הכלל לפרט. מי שיש לו ראיה לאומית, רואה את עמו כחלק ממנו. מתוך כך, הוא רואה בתיקון עמו את תיקון עצמו; הביטוי העצמי שלו אינו אינדיבידואלי אלא ציבורי – "לנו ולבנינו". ממילא, הוא רואה את הפגיעה בעמו כפגיעה אישית בו.

ככלל התורה מתייחסת אל העם ולא אל הפרט, והיא מתייחסת אל העם כגוף אחד:

והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה: ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך

פרשה זו כולה נאמרת בלשון יחיד, כאשר היחס הוא לכלל: היחיד כאן הוא "אתה ובניך" – אותו יחיד של "לנו ולבנינו" בפרשה הקודמת. אפילו התשובה, שנחווית כמו תהליך אינטימי ואישי (ולכן נאמרת בלשון יחיד) היא פעולה ציבורית. זאת משום שהאדם בתורה הוא תמיד חלק מעם. היחיד עצמו הוא יחיד מורחב.

היו שראו בחזון האוניברסלי של אחרית הימים בספר ישעיהו מסר שונה, והסיקו מכך שהנביאים נותנים מקום לפעילות מסיונרית של "תיקון עולם". אולם, עיון בדברי ישעיהו מגלה שהוא אינו חורג מהגישה שהצגנו:

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א' יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם: ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

ניכר בבירור שגם בחזון ישעיהו, ישראל לא הולכים אל שכניהם ומנסים לתקן אותם. ישראל דואגים לעצמם, כעם אחד, עם ה' השומר את דרך ה'. אלא שמתוך שישראל ישמרו את דרך ה', הם יהפכו אור לגוים, שיכירו מתוך כך את דרך ה' וטובה וינהרו לשמוע דבר ה'. במילים אחרות, רק אחרי שאנו נפנים היטב את הקריאה: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", תוכל להתגשם הנבואה "נכון יהיה בית ה' בראש הרים […] ונהרו אליו כל הגויים". עד אז, כדאי שנתמקד בעיקר בכך שאנו ובנינו מקפידים לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל