צריך עיון > בין הסדרים > כי בשרירות ליבי אלך

כי בשרירות ליבי אלך

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

התורה מייעדת את מצוותיה לכלל, אבל אין זה אומר שהיחיד יכול להתחמק מהן בחסות הציבור. גם עם הציבור כולו יציב ומשגשג, על היחיד להיות אחראי למעשיו.

פרשת ניצבים
 

התורה, על מצוותיה, ברכותיה וקללותיה, ניתנה בלשון רבים. התורה פונה אל הכלל, ומצוותיה הן מצוות של עם היורש את ארץ אבותיו. התורה של עם ישראל, המכונה "הדת היהודית", היא תורה לאומית. היא ניתנה לעם היוצא ממצרים, בתור הנחיה כיצד לחיות חיים לאומיים בארצו.

ברוח זו, הברית של פרשתנו היא עם הציבור, ועל כן אינה מוגבלת לדור אחד אלא עומדת לדורות עולם. "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' א' ואת אשר איננו פה עמנו היום". קיומו של ציבור אינו תלוי בזמן. ציבור לא מת, אלא קיומו נצחי.

העניין המיוחד בפרשתנו הוא בירור מקומו של היחיד בתוך הציבור. הפרשה באה לענות על השאלה: אם כל המצוות של התורה הן ציבוריות, וכך גם הקללות והברכות – מה אחריותו של היחיד? האם הוא יכול לפטור עצמו מאחריות בתואנה שגם ככה אין משקל ליחיד אלא לציבור?

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א' ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך."

"יחיד" יכול להיות אדם יחיד, או אף קבוצה מסוימת מתוך הציבור: "איש או אשה או משפחה או שבט". שכן העם הוא הכלל כולו, וכל שאינו כל העם, הוא בבחינת "יחיד" לעניין שאלת האחריות. למעשה, אפילו דור שלם יכול להיחשב "יחיד" לעניין זה, שכן העם הוא ישות נצחית המורכבת מדורות עולם. מפרספקטיבה זו, דור בודד הוא כמו יחיד מתוך ציבור.

הדיון בפרשתנו הוא מה קורה כאשר אותו יחיד מחליט: "שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה". היחיד יכול לומר שמאחר שהעם בכללותו טוב, לא יקרה כלום אם הוא יעגל קצת פינות וילך בשרירות לבו. סך הכל, הוא רק איש קטן – המדינה מתפקדת, הכלכלה פורחת, הציבור כולו טוב ומוסרי – איזה נזק יגרם אם הוא ישרך דרכיו, ינצל פה ושם את המערכת, יגדיל טיפה את הגרעון? "הרווה", כל העם ההולכים בטוב, יחפו על "הצמאה". מעידה קטנה פה ושם לא תזיק – הרי יש לנו עודף תקציבי!

גישה זו מצויה מאד בימינו, שהמצב בעולם די טוב ברוך ה', ובפרט באומות ה"מערביות". מתוך כך, הרבה מה"יחידים" המפונקים יכולים להרשות לעצמם לומר: "שלום יהיה לי". אני יכול להרשות לעצמי להתעסק בכל מיני אשליות הזויות של "תיקון עולם". אני יכול לדבוק בכל מיני הנהגות מוזרות ומקולקלות. המצב הוא טוב ויציב, והוא יכול לספוג את הסטיות חסרות האחריות שלי מבלי להתקלקל.

מי שלוחם על מחייתו, מי שנאבק באויבים הצרים עליו וחש את מלחמת הקיום, אינו יכול להרשות לעצמו להזות הזיות. אולם מי שנמצא במצב של רוויה, יכול להתפתות ללכת בשרירות לבו: "למען ספות הרוה את הצמאה". הוא מאמין כי בסופו של דבר הכלל יגן על נזקי מעשיו.

לכן באה התורה ומזהירה: "לא יאבה ה' סלח לו, כי אז יעשן אף יהוה וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".

אפילו אם הציבור אינו יודע איך לטפל בו, ה' לא יסלח לו. הוא לא יכול להיחבא מאחורי הציבור, ומעשיו יביאו עליו את אובדנו. הקב"ה יבדיל אותו לרעה מכל שבטי ישראל, וידאג כי קללתו תהיה ניכרת וגלויה. הוא ינסה להסתתר, אבל הקב"ה יגלה אותו, ויפרסם את קללתו כל כך, עד שאפילו הדור האחרון והגוי אשר יבא מארץ רחוקה יזהו אותה.

התורה מסיימת את פרשה זו במילים: "הנסתרת לה' א' והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". התורה מבינה כי עיקר אחריות הציבור היא לעסוק בסוגיות הגלויות, השאלות הציבוריות הניכרות על פני השטח. קשה לציבור להתמודד עם יחידים חסרי אחריות הפועלים לבדם. עם זאת, חשוב לנו להכיר בכך שיחידים אלה מזלזלים בציבור ופוגעים בו. ודאי שאסור לנו לתת להם לגיטימציה ולהשתמש בטיעון שהרווה תספה את הצמאה. גם אם המעשים שלהם פוגעים בראש וראשונה בעצמם, ראוי שהציבור יפעל להגן על עצמו מפני אוכלי חינם.

לשם כך עומד משה בפרשת ניצבים ומצווה על העם: הישמרו לכם מפני יחידים חסרי אחריות!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל