בסיבת המבול נאמר: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". ונאמר "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". הוזכרו אפוא שתי סיבות למבול: רעת האדם והחמס המשחית את הארץ. צירוף זה מזכיר את חטאי נינוה בספר יונה, שגם עליה נגזרה השמדה מחמת החמס והרוע, כמו שנאמר: "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם". בשאר הנביאים, לעומת זאת, על אף התוכחות הרבות על החמס והרוע, החטא שמקטרג בראש הוא דווקא עבודה זרה. ואין לומר שעבודה זרה היא מצווה שרק ישראל מצווים עליה, שהלא לפי חז"ל היא אחת משבעה המצוות שגם בני נוח חייבים בהן.
נראה לומר לפיכך כי החומרה של חטא עבודה זרה מיוחדת אצל ישראל. קיומם של ישראל מותנה בברית שהקב"ה כרת עמם וקרא שמו עליהם. לפיכך, הבסיס לכל חטאיהם הוא הפרת ברית זו. ההפרה הגסה והקשה ביותר של הברית היא עבודה זרה, נטישת הנאמנות לה' אלוקי ישראל והליכה אחר אלהי העמים האחרים. בני נח, לעומת זאת, אינם חלק מהברית המיוחדת עם ה'. לפיכך, הבעיה העיקרית בעבודה זרה עבורם היא התוצאות ההרסניות שלה, הרוע והחמס שכרוך בעקבותיה. מי שעובד עבודה זרה בסופו מגיע לידי חמס: "כי אמרתי רק אין יראת א' במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". אולם, התביעה המרכזית של הגוים אינה על עצם עבודת האלילים אלא על "השחית כל בשר את דרכו". הם נתבעים בסוף על התוצאות ההרסניות של מעשיהם ולא על חוסר נאמנות לקב"ה.
הבדל זה יוצר דין שונה לישראל ולאומות. קיומם של ישראל מותנה בברית עם הקב"ה, כמו שנזכר בשתי הבריתות שנכרתו אתם, ברית סיני וברית ערבות מואב. ישראל נידונים לפיכך על עצם הפרת הברית, שמביאה לאובדן זכות קיומם. האומות, לעומתם, אינם נידונים אלא כאשר תוצאות מעשיהם מגדישים את הסאה והעולם נשחת כל כך עד שאינו יכול לשאת יותר את העוול והחמס שבכפיהם.
"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם […] משל למה הדבר דומה לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו. אוהבו – נפרע ממנו מעט מעט; שונאו – נפרע ממנו בבת אחת" (עבודה זרה ד, א).
Photo by Toby Elliott on Unsplash