צריך עיון > בין הסדרים > העלאת קורבן ומימוש עצמי

העלאת קורבן ומימוש עצמי

הבאת קורבן - הרצון לעשות משהו למישהו - הוא הביטוי של מעלת האדם מן הבהמה, אבל הוא גם הביטוי של החולשה הגדולה שלו.

פרשת נח תשפ"א

"ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח: וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי"

קרבנו של נוח מביא את הקב"ה לומר שלא יקלל את האדמה בעבור האדם, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". אפשר לקרוא זאת בשני אופנים. אפשר לומר שהקורבן שמעלה האדם הוא שגורם לקב"ה לחוס עליו. אבל אפשר גם לומר להפך, שהעלאת הקורבן היא שהזכירה וגילתה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו".

למעשה, קורבן נוח אינו הפעם הראשונה בתורה שמופיע יחס מורכב אל הקורבן. גם קין והבל מקריבים קורבנות, וגם שם מאורע זה גורר טרגדיה ורצח. למרות שגם שם מופיע לצד זאת יחס חיובי אל הקרבן. הקב"ה שועה אל הבל ואל מנחתו.

העלאת קרבן היא הביטוי העצמי של האדם, של "יצר לב האדם". בהעלאת הקורבן האדם מגלה שאינו רק נפעל, כלומר נתין של הטבע הפועל לפי תכונתו מששת ימי בראשית, אלא יש לו רצון עצמי, שנובע מתוכו, רצון הפונה כלפי בוראו. האדם מתגלה בקורבן בתור פועל ומפעיל. היצור היחיד שמסוגל להביא קורבן הוא האדם. "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" – בעל חי יודע לאן הוא משתייך, אבל האדם מסוגל גם לרצות לומר תודה. האדם מסוגל להגיב למציאות ולהכיר תודה לה'. הוא יודע להקריב קרבן כאות תודה והוקרה, דבר העושה נחת רוח לבוראו, שמכיר האדם ביוצרו.

"יצר לב האדם" – כוח היצירה של האדם שנעשה בצלמו ובדמותו של יוצר העולם – מעניק בידו גם כוח להשחית. האדם אינו פועל על פי קוד שהוא "מתוכנת" אליו, אלא הוא מסוגל ליצור לעצמו את עולמו. כוח זה עלול להשחית את העולם. זהו הכוח שהביא את קין להרוג את הבל אחיו. קין פעל מתוך קנאה, שהיא ההפך של הכרת הטוב. כשם שאף יצור אחר אינו מסוגל להביא קורבן ולהכיר טובה, כך אף יצור אינו מסוגל לפעול מתוך קנאה. כוח זה אפשר לאדם להשחית את דרכו על הארץ, ולהביא את החורבן הגדול של המבול.

כך שדווקא הביטוי של מעלת האדם, היכולת והדרישה שלו לבטא את עצמו, היא זו שמזכירה כי "יצר לב האדם רע מנועריו".

ולכן הקב"ה ראה לנכון להשאיר תכונה זו באדם, אך להגביל את השפעתה. הוא נטל מהאדם את היכולת לרדות בדגת הים ובעוף השמים, אבל הותיר את היכולת שלו לשלוט בעצמו. כך, הגן הקב"ה על העולם מפני האפשרות שהאדם ישחיתו שוב. ואכן, דור הפלגה השחיתו את האנושות, אבל לא את העולם כולו, כאשר היה בדור המבול.

"כה אמר ה' צב' א' ישראל עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לא' ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם" ירמיהו ז, כא-כג

 

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל