צריך עיון > בין הסדרים > נח: הצדיק השותק

נח: הצדיק השותק

שתיקתו של נוח לפני ה' מבטאת פסיביות גמורה, שמקבלת מאליה את רצון ה' המתגלה בבריאה. אלא שבפסיביות אין די, כפי שמלמד סופו של נוח.

פרשת נח תשפ"ב

בכל הפרשה העוסקת בנח ישנה דמות אחת שקולה אינו נשמע: נח. במהלך כל הסיפור, נח שותק. הוא אמנם מקבל עליו כל מה שה' גוזר ומצווה אך הוא אינו מדבר עם ה' מטוב ועד רע. הוא אינו כמו אלו שהיו לפניו, כגון קין, ולמך, וודאי לא כמו אלו שאחריו, אברהם אבינו וצאצאיו. אפשר שזו כוונת המקרא: "את הא-להים התהלך נח" – נח התהלך עם כל מה שגזר ה'. הוא לא הלך בדרך ה', כמו אברהם, ולא ניסה לדבר אתו כמו אנשים אחרים בתנ"ך שהקב"ה התגלה אליהם.

כך או כך, הפסיביות של נוח אינה רק ביחסו אל הקב"ה. איננו שומעים את קולו של נוח גם ביחס לאנשים אחרים: הוא אינו מדבר עם בני דורו וגם לא עם בני ביתו. הוא נדמה לטיפוס פסיבי, מתבודד ומנותק לגמרי.

דמות זו היא ניגודו המוחלט של אברהם אבינו. בכל מסעותיו וגלגוליו, אברהם אבינו יוצר אינטראקציה עם כל מי שהוא בא במגע אתו. פעמים רבות אינטראקציה זו מסתבכת ואברהם נאלץ לחתוך קשרים, אך הדמות שלו היא כזו שמכה שורשים בכל מקום שאליו היא מגיעה. למעשה, ניתן לראות את מערכת היחסים של אברהם עם הקב"ה כהיפוך של זו עם נוח: נוח נראה כמתבודד האולטימטיבי, והקב"ה מחליט להשמיד את כל האנושות מלבדו. במקרה של אברהם, לעומת זאת, נראה שהציווי של הקב"ה מכוון אותו תמיד להתנתק מהסביבה שלו, על מנת להקים מעצמו משהו אחר. הנטייה הטבעית של אברהם היא להתחבר לסביבה, והציווי של הקב"ה תולש אותו ממנה. הציווי הראשון שניתן לאברהם היה "לך לך": התנתק מכל סביבתך. הוא, שעשה לו נפשות בחרן, נצטווה להתנתק מהסביבה שנולד בה על מנת להיות ברכה לעולם.

למרות האמור, בשני מקומות נח השתקן תופס יוזמה. לאחר שנאמר לו לצאת מן התיבה, הוא מקריב קרבן לה' מיוזמתו. בעקבות כך, נשבע ה' שלא יקלל את האדמה יותר ולא יביא עוד מבול על הארץ. היוזמה השנייה של נוח היא נטיעת הכרם עם היציאה מהתיבה.

הקורבן מבטא את רצונו של נח לרצות את ה'. כאמור, נוח הוא הצדיק שעושה רצון הבורא. עשיית רצונו של ה' היא בסיס קיום העולם. מטבע הדברים, העולם מתקיים על פי רצונו של ה'. המבול הגיע בעקבות כך שבני האדם סטו מרצונו של ה' והשחיתו בכך הן את עצמם והן את העולם. נח, הצדיק התמים, גילה בהבאת הקורבן את הרצון הבסיסי שבעולם ובאדם לעשות רצונו של ה'. הוא היה בבחינת חזרה אל הבסיס הראשוני ביותר, אל האדם הישר כאשר עשהו אלהים, לפני שהוא ביקש חשבונות רבים. פעולת הקורבן שלו הייתה הגילוי המזוקק ביותר של אופיו הפסיבי של נוח: היה זה גילוי שהוא מעוניין לעשות רצונו של ה'. גילוי זה בירר שאין צורך להחריב את העולם על מנת לתקן אותו, כיוון שהאדם הוא טוב מיסודו, אלא שיצר לבו רע מנועריו, והוא מסיט אותו מדרך הישר.

בדומה לכך, נטיעת הכרם מציינת את היותו של נח "איש האדמה". הוא עובד את האדמה, כפי היעוד הראשוני של האדם: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' א' על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". החזרה אל הראשוניות הבסיסית אצל נוח באה לידי ביטוי גם בכך שהוא התחבר אל האדמה ועסק בייעוד המקורי שלו.

עם זאת, נטיעת הכרם מסמנת גם את הכישלון של נוח הפסיבי, נוח איש האדמה. הדבר הראשון שהוא עושה עם הכרם הוא להתכנס בתוך עצמו ולברוח מן העולם. הוא שותה, מאבד את דעתו, ומתערטל באוהלו. יש כאן חזרה הפוכה אל מצב האדם לאחר חטא עץ הדעת: האדם מתחבא בתוך האוהל מתוך השלת הבגדים. האדם חוזר אל הפסיביות של הקיום, אל המצב שהוא היה בו לאחר החטא ולפני שהקב"ה עשה עבורו כותנות כדי שיוכל לצאת מהמחבוא שלו. האדם חוזר, והפעם מרצונו, אל המקום שבו הוא מתחבא מפני קולו של אלהים המתהלך בגן.

עשרה דורות מנח ועד תרח, שבהם האנושות דורכת במקום ואינה מצליחה לצאת מהפסיביות של נח. תרח עושה את הצעד הראשון, ומצליח לצאת מאור כשדים, אך גם הוא אינו מתקדם מעבר לכך. עד שבא אברהם אבינו, שבו ובצאצאיו עוסקת התורה, ושמע את קריאת הקב"ה: "לך לך" – לך, עלה, בקש; אל תדרוך במקום.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל