"ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ"
התורה מדגישה שוב ושוב שיש לזכור את "היום הזה", שבו יצאנו ממצרים. אמנם הסיפור לא נגמר ביום זה, וגם לא בזה שלאחריו – המצרים עוד רדפו אחרי בני ישראל, ובני ישראל ביקשו עוד לשוב מצרימה. מה אפוא ייחודו של יום זה? מדוע לא לזכור דווקא את היום שבו ראו ישראל את מצרים מתים על שפת הים? ואולי היה ראוי להדגיש דווקא את היום שבו עברו ישראל את הירדן אחר כל התלאות במדבר – האם יום זה לא היה גדול יותר מהיום שבו יצאו ישראל בחיפזון מארץ מצרים?
היה מקום לומר כי ביום זה ישראל עשו פעולה לצאת ממצרים והמצרים עשו פעולה ודחפו את ישראל לצאת. כלומר, הרגע הממשי של סיום השעבוד, רגע שבירת השלשלאות, היה ביום הזה. ביום זה ישראל יצאו – ארזו את המטלטלים שלהם והרימו עוגן לקראת דרך חדשה. אולם, כפי שביארתי במקומות אחרים, עיקר השחרור מהשעבוד הוא השחרור התודעתי. כדי שאדם יפסיק להיות עבד אין די בהסתלקות האדון. כיוצא בו, גם מצרים היו צריכים להשתחרר מתודעת האדנות – היה עליהם להפנים כי ישראל אינם עבדים יותר והם אינם אדונים. שינוי מערכת יחסים תודעתית הוא תהליך קשה בהרבה משינוי ממשי בעולם. אם הקב"ה היה רוצה, הוא היה יכול להוציא את ישראל בבת אחת, ללא כל התהליך הארוך של המשא ומתן עם פרעה ועשרת המכות שנלוו לו. אולם, "בליצקריג" ממין זה היה שובר אולי את השלשלאות הפיזיות של ישראל, אך לא היה משנה את מערכת היחסים של עבד ואדון, שבה היו שבויים ישראל והמצרים כאחד. כדי שיציאת מצרים תהפוך אפקטיבית היה על המצרים להכיר בכך שהם אינם אדונים יותר ועל ישראל להפנים שאינם עבדים עוד. לאור זה, נראה לומר שעיקר מה שקרה ביום הזה, שאותו אנו זוכרים, הוא שבירת השעבוד התודעתי. היום הזה ביטא נקודת מפנה בתודעה של ישראל ושל המצרים המשעבדים. הוא ביטא שחרור מהתרבות המצרית, מהרוח המצרית, יותר מאשר שחרור מהשלשלאות הפיזיות.
נקודת מפנה זו הייתה הבאת קרבן הפסח. "'משכו וקחו לכם': רבי יוסי הגלילי אומר: משכו ידיכם מע״ז והדבקו במצות". הפסח מבטא את השחרור מהשעבוד לתרבות המצרית, לעבודה זרה, לקבלת התרבות הישראלית, תרבות המשייכת את עצמה לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב.
ניתוק זה אינו ניתוק מקומי מהתרבות המצרית ואימוץ תרבות לאומית אחרת, אותנטית יותר. מדובר בניתוק כללי מעבודה זרה, מהיגררות אחר טרנדים, אחר מקובלות חברתיות, אחר כל רוחות העולם שדרך בני אדם להיגרר אחריהם. עבודה זרה היא היגררות אחר התופעות, אחר הרוחות שפעולות בעולם. עבודה זרה היא שעבוד בעצם מהותה, כיוון שהיא כניעה לכוחות הפועלים בעולם. עבודת ה', לעומת זאת, היא חופשית בעצם מהותה. הבחירה בעבודת ה' היא בחירה חופשית בהגדרתה. רצון ה' אינו עוד "טרנד" מבין הטרנדים הרווחים בעולם. רצון ה' אינו תוצר של הנסיבות שהאדם הושלך לתוכם אלא הוא עומד מעל הנסיבות ומכוון אותם. ואכן, בדברי יהושע לישראל לפני מותו בא לידי ביטוי עיקרון בחירה חופשית זה: "ואם רע בעיניכם לעבד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלקים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמרי אשר אתם ישבים בארצם". עבודת ה' אינה יכולה להיות תוצר של הנסיבות שהאדם הושלך לתוכם – משהו שהאדם עושה רק משום שהוא רואה אחרים עושים סביבו. בעצם מהותה, היא חייבת להיות קבלה רצונית של האדם.
קרבן פסח מבטא את הניתוק מהשעבוד לעבודה זרה והחיבור החופשי לה' אלוקי ישראל. היכולת של ישראל להשתחרר מהתרבות המצרית ולהקריב קורבן לה' אלהי ישראל כשהם עדיין בתוך מצרים, היא הביטוי השלם של החירות, שאותו אנו זוכרים בלילה הזה.
רעיון זה מתחבר לניתוק שלנו מחמץ למשך שבוע. ניקוי הבית מכל מה שהצטבר בו במשך השנה מעלה בנו את החשיבות של בחינה מחודשת מתמדת. הוא מלמד אותנו שגם עבודת ה' אינה יכולה להיות "מצוות אנשים מלומדה" אלא עלינו להתחיל מהתחלה, מלחם הראשית, בכל שנה ושנה. שכן, גם עבודת ה' עלולה להפוך "מלומדה", ולכן חשוב פעם בשנה להתחיל מחדש: לפתוח מחדש את השאלות הבסיסיות ולשאול "מה נשתנה".
ואם כל שבוע אנחנו מתחילים מחדש, זכר ליציאת מצרים, אחת בשנה צריך לאתחל את כל המערכת, כדי שלא להשתעבד חלילה לרוחות קבועות ולשגרה. "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
ופסגת החידוש של ימים אלו היא השאיפה לצאת משגרת הגלות, "השתא הכא", ולשאוף לגאולה, "לשנה הבאה בני חורין".
