צריך עיון > בין הסדרים > הלכות נקמה

הלכות נקמה

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

הפרשות המפסיקות בין קנאות פנחס לנקמת המדינים מלמדות שיעור חשוב בהלכות נקמה.

פרשת פנחס תש"פ

פרשתנו מתחילה בקנאותו של פנחס, וממשיכה אל מניין בני ישראל, פרשת קורבנות המועדים. לאחר מכן, בפרשת מטות, עוסקת התורה בדיני נדרים. רק לאחר כל זאת, חוזרת התורה אל סיפור בנות מדין, ואומרת: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים". ויש להבין מדוע הפסיקה התורה בשלשת הפרשות האמרות, בין סיפורו של פנחס לנקמת המדיינים.

כדי להבין זאת יש לעיין במצוות הנקמה גופה. באופן אינטואיטיבי, נקמה נחשבת אצלנו לדבר פסול. ואכן, כבר הזהירה אותנו התורה "לא תקם ולא תטר את בני עמך". כלומר, התגברות על הרצון לנקום באנשים הקרובים לך, באחים שלך, בבני עמך, היא מידה טובה. מצד שני, אנו מוצאים בחז"ל התייחסות חיובית לנקמה: "אמר ר' שמעון בן לקיש אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא חגריהו על מתניך" (שבת סג, א). ולא מדובר רק בסובלנות כלפי נקמנותו של תלמיד חכם, אלא בתכונה שהכרחית לו: "אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא כב, ב-כג, א).

הגמרא עומדת כבר על הסתירה בין אמירה זו לאיסור הנקמה בתורה, והיא מבחינה בין נקמה בממון לבין נקמה אחרת: "והכתיב 'לא תקום ולא תטור" ההוא בממון הוא דכתיב'" (שם). תלמידי חכמים אינם מעבירים על סדר היום פגיעה המופנית כלפיהם, אלא נושאים אותה בלבם, "נקיט ליה בליביה" בלשון הגמרא. עם זאת, הם אינם נמנעים משום כך מלעזור לאדם שעליו הם כועסים, ולא זו בלבד, אלא שהם מוכנים להתפייס אתו בקלות, כפי שחותמת הסוגייה: "והאמר רבא, כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו? דמפייסו ליה ומפייס". נמצא אפוא שהנקמנות של תלמידי חכמים מתבטאת בעיקר בגישה. תלמידי חכמים הם טיפוסים קפדנים. הם אינם מעגלים פינות. בפועל, הם לא יפעלו לפי הקפדנות שלהם, ואם יפייסו אותם הם יהיו נוחים להעביר על מידותיהם, ולסלוח ולמחול, אבל בתכונה הנפשית שלהם הם ארסיים כמו נחש, ולא נוחים ורכים כארנב.

חז"ל מתייחסים במקום נוסף ליחס הדואלי לנקמה, והפעם ביחס למידת הנקם המיוחסת לקב"ה. במסכת סנהדרין מביאה הגמרא מספר ממירות של רבי אלעזר, על חשיבותם של דברים המופעים בכתובים בין שתי שמות של הקב"ה "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר 'כי אל דעות ה" […] גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר 'פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך'". ושואלת על כך רב אדא קרחינאה: "אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר 'אל נקמות ה"?". כלומר, האינטואיציה של רב אדא קרחינאה היא שגם אם הקב"ה מופיע בתור אל נקמות, זו אינה מידה חשובה, שנאמר עליה "גדולה נקמה". אבל ר' אלעזר עונה לו שאכן כך, נקמה היא מידה חשובה: "אמר ליה למילתיה הכי נמי כדעולא דאמר עולא שתי הופעיות הללו למה אחת למדת טובה ואחת למדת פורענות" (סנהדרין צב, א). כלומר, יש פעמים שנקמה היא אכן מידה חשובה, "למילתה " – כשהיא מתאימה, אז היא חשובה.

נראה שדואליות זו נובעת מטבעה של הנקמה. מצד אחד, אנו מוצאים במקומות רבים בתורה ובחז"ל חינוך לכך שוויתור הוא מידה של הפקרות, של חוסר משפט וצדק. במידה מה, חוסר רצון לנקום גובל בחוסר אכפתיות ואדישות. מצד זה, אפשר לומר שנקמה היא מידה תרומית. מצד שני, התרת הרסן בפני הנקמנות היא סכנה גדולה. העולם אינו יכול להתקיים במידת הדין. אם מעייניהם של אנשים יהיו נתונים ללא הרף לנקמה בכל מי שפגע בהם, העולם יתמלא במלחמות בלתי פוסקות. האדם צריך לדעת מתי להניח לעוול שנעשה לו ולהתקדם הלאה.

נראה שאפשר לקרוא את הפרשיות שבין קנאות פנחס למצוות נקמת המדינים בתור מסגרת שמכניסה את הנקמה לפרופורציות הנכונות. הפרשה הראשונה מעניקה פרספקטיבה לגודל הפגיעה, השנייה מחנכת להבחנות בין פעולות שונות בזמנים שונים והשלישית מלמדת שגם אם אמרת מילה והתחייבת לנקם, יש דרך לרדת מהעץ. כל זאת, מבלי לפגוע בחשיבות להט הנקמה.

הפרשה הראשונה עוסקת במניין בני ישראל אחרי המגיפה. מצד אחד המניין מדגיש את הפגיעה. המניין פוקד אחד אחד ועובר שם שם, ובכך מדוגש חסרונם של אלו שאינם. כל אחד שנפקד מהמניין הוא עולם ומלואו. יחיד שנחסר. מצד שני, המניין נותן גם את התחושה שלמרות הפגיעה, עם ישראל עדיין חי וקיים. הוא מכניס אפוא את הפגיעה לפרופורציה נכונה.

הפרשה השנייה עוסקת בקורבנות המועדים, ומלמדת כי לכל זמן ועת לכל חפץ. לכל מועד קרבן משלו. דבר זה מלמד אותנו שכל דבר יפה בעתו, במקומו, אבל "עבר זמנו בטל קרבנו". גם זה שיעור חשוב לנקמה, שהיא צריכה להיות בעתה ובמקומה. לא כל זמן וכל מקום כשר לנקמה. ואכן, פעולה של נקם באירועים דיפלומטיים, למשל, או באירועי חג, נחשבת לדבר לא מקובל.

הפרשה השלישית עוסקת בכך שלמרות הערך החשוב של "ככל היצא מפיו יעשה", הנדר תלוי במסגרת שבה הוא נאמר. יש הבדל בין אישה שנודרת כאשר היא תחת רשות בעלה, לבין כשהיא ברשות עצמה. ביחס לנקמה, מדובר בהנחיה חשובה ביותר. פעמים רבות מה שמחזיק את הנקמה הוא המילה: "אני לא אתן לו לצאת מכך נקי", וחשוב לדעת שעל אף חשיבות הכבוד האישי והעמידה במילה שהוא מחייב, צריך להתחשב גם במסגרת שבה הדברים מתרחשים ומי יהיו ההשלכות הרחבות של פעולת הנקמה. כך, שלמרות חשיבות הנקמה, לפעמים צריך למצוא חכם שיתיר את הנדר.

 

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל