הלכידות הישראלית ונכלי מדין

"צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור"

יש לתמוה מדוע מצווה התורה לנקום דווקא במדינים ולא במואבים, הלא מלשון הפסוק נראה שעוון פעור התחיל עם בנות מואב, וכזבי בת צור, שהייתה מדיינית, הגיעה בעקבותיהם. כיוצא בו, מואב היו אלו שקראו למדין בפרשת בלעם. מדיין נגררת אפוא אחרי מואב. מדוע אפוא לוקחים ישראל נקם במדין ומנקים את מואב מעוון?

באופן דומה, לא ברור מודע התורה רואה במעשה פנחס תיקון לחטא פעור. מדוע קנאותו של פנחס עוצרת את המגיפה, שהתחילה בעקבות ההיצמדות לבעל פעור? פנחס מוקיע את זמרי ואת ההתרסה שלו. אך איך זה עוזר לכל עובדי פעור? איך זה מתקן או מונע את חטא העבודה הזרה שלהם?

ההסבר לכך מצוי בדברי יהושע לבני גד ובני ראובן, לאחר שהם בנו מזבח לה' בעבר הירדן:

כה אמרו כל עדת ה' מה המעל הזה אשר מעלתם בא' ישראל לשוב היום מאחרי ה' בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה'. המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה'. ואתם תשבו היום מאחרי ה' והיה אתם תמרדו היום בה' ומחר אל כל עדת ישראל יקצף.

יהושע קושר את החטא בבניית המזבח בעבר הירדן לחטא פעור. המשותף לשתי פעולות אלו הוא פירוד הלכידות הישראלית. הכוח המיוחד של ישראל, שבזכותו הם ניצלו מקללת בלעם, הוא "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". כוח זה מגיע לישראל על ידי ההתלכדות שלהם סביב ארון ברית ה'. כאשר ישראל "זונים" מעם ה', סוטים מהלכידות סביב המשכן, ומתחילים להתחשב בגוים, נשברת חלילה הלכידות הישראלית.

כדי לתקן את חטא זה, צריך לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים. בנות מואב לא היו אלא "הידיוט שימושי". הן אולי לא היו צנועות במיוחד, אך לא ניתן להפיל עליהן את ההסטה של ישראל מעם ה'. השבירה של הלכידות הישראלית לא הייתה קשורה לבנות מואב. הם היו הכלי לכך, אך לא שורש הבעיה.

את שורש הבעיה מזהים חז"ל עם מדין. בניגוד למואב, שהיו אובדי עצות ביחס להתמודדות עם ישראל, מדין הבינו היטב את החוזקה שלהם ואת החולשה שלהם. ואכן, חז"ל לומדים כי עוון פעור התחיל בעקבות עצתו של בלעם:

וכי מה עשה בלעם הרשע על ידי שנתן עצה לבלק בן צפור להפיל את ישראל בחרב אמר לו אלוה של אומה הזו הוא שונא את זנות אלא העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטין בהן א"ל ומישמע לי אינון אמר ליה אקים בנתך קומוי וינון חמיין ושמעין לך הדא דכתיב ראש אומות בית אב במדין הוא (ירושלמי סנהדרין י,ב).

הירושלמי מתאר איך בלעם, שזיהה את החוזקה של ישראל, כפי שמשקפות ברכותיו, היה זה שיעץ לבלק איך להתגבר עליהם. והתגברות זו לא הגיעה מפשוטי העם. פשוטי העם, הן בישראל והן במואב, לא היו מעלים בדעתם לשבור את הלכידות. מואב התגוררו מאד מפני בני ישראל -כיצד הם היו יכולים לגעת בהם! לחוצפה מסוג זה נדרשה בת של "ראש אומות בית-אב", ונשיא בית אב מישראל. שבירת הלכידות של ישראל היא פעולה של מנהיגים, ולא פעולה של פשוטי העם. רק למנהיגים יש את הכוח, החוצפה, והקשרים הדיפלומטיים הנחוצים על מנת לשבור את מעגל הכוח של היחסים הבין-לאומיים, ולהפר את הבידוד שהגן על ישראל:

והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה מהו לעיני משה כאינש דמר הא גו עינך משה אמר לון אין צפורך מדינית ואין טלפיה סדוקות זו טהורה וזו טמאה. (שם)

וכאן נכנסת קנאותו של פנחס. הקנאות של פנחס החזירה את האיזון – היא הפנתה את המבט חזרה פנימה, וקטעה באבחה אחת את הזניה של ישראל החוצה. הקנאות, המבע העוצמתי של הנאמנות, הוא ההגנה הקיצונית, והאחרונה, מפני המבט הזונה החוצה, ומאיים לפורר את הלכידות הישראלית.

וכך גם הנקמה. הנקמה באה להחזיר את האיזון, "לסתום את החור" בחוסן של ישראל. ולכן, נקמה זו פונה דווקא למדין, שהם אלו שיזמו ופגעו בפועל במעמד המיוחד של ישראל: "כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור".