משונה היא מגילת אסתר מכל כתבי הקודש. בכל כתבי הקודש הנושא המרכזי הוא היחס בין עם ישראל לה', לתורה ולמצוות, או לכל הפחות, ענייני מוסר וחכמה. גם מגילת רות עניינה התקרבות רות לישראל ולמצוותיה. לעומת זאת, בכל מגילת אסתר אין לכך זכר. לא רק ששם שמים לא מוזכר בה, כנודע, אלא שאין נוכחות כלל למערכת היחסים של ישראל עם אביהם שבשמים. בעזרא ונחמיה, המספרים את סיפורם של שבי בבל, יש נוכחות חשובה מאד לסיפור בניית המקדש ולשיבתם של ישראל אל שמירת המצוות. לעומת זאת, במגילת אסתר, שם שמים אינו מוזכר. "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים" אבל צום ובכי, אבל לא זעקה לה'. אין כל זכר לתפילה, ולא לזעקה לה'.
דבר דומה מוצאים אנו בקריעת ים סוף, שבה נאמר למשה: "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון". ובמכילתא, על הפסוק "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", נאמר: "ביקש משה להתפלל, וישראל לזעוק לה' […] אמר הקב"ה למשה: משה אין להם לישראל אלא ליסע בלבד". בדומה לכך, מגילת אסתר מלאה בפעולות: מרדכי הולך, מצווה, אסתר קובעת פגישה ועוד פגישה – המגילה מגוללת קדחנות פעלתנית. אולם, בכל אלה איננו מוצאים את הצעקה לה'. קולם של ישראל נאלם.
ישנו דמיון מסוים בין מצבם של ישראל על הים כאשר מצרים סוגרים עליהם לבין מצבם של ישראל באימפריה הפרסית לאחר גזירות המן. בשני המקרים ישראל ניצבו בפני תחושת חוסר אונים מוחלט. בקריעת ים סוף, מצרים סגרו מכאן והים משם, ובשושן הבירה, ישראל היו מיעוט זניח וחסר כוח בלבה של האימפריה הפרסית העצומה.
ואולי דווקא משום כך, לאחר קריאת ים סוף, יכלו ישראל לראות עין בעין את ישועת ה', להצביע באצבע ולומר "זה א-לי ואנוהו", וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. באופן פרדוקסלי מעט, דווקא השעה שבה נאמר לישראל להחריש, לא לצעוק ולהתפלל אלא ליסוע קדימה, הייתה פסגת ההתגלות. חוסר האונים המוחלט, שבו אפילו המוצא של הצעקה לה' נשלל מהם, הביא אותם לחוש בעוצמה את נס ההצלה.
בדומה לכך, ההתגלות של פורים הייתה ש"אף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' א'". גם כאן, דווקא מחמת חוסר האונים המוחלט שבו היו ישראל שרויים, לא רק מבחינה גשמית, אלא גם בלא גילוי שכינה, בהסתר מוחלט, ללא עצרות תפילה וערבי התעוררות, גילוי השכינה שבהצלה היה כה עוצמתי וחזק. לא זו בלבד שלא התקיימה גזירת המן, אלא נהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. "אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוהינו? בימי מרדכי ואסתר".
ונראה לומר כי זהו הזיכרון המרכזי של פורים, שעליו נאמר שזכרו לא ימוש מהיהודים לעולם, שעל אף הכל, גם בארץ אויביהם, הם לא נשכחו בידי ה', גם בשעה שבה נראה שאי אפשר כבר להתפלל ולא מתקיים כל קשר ממשי בינם לבין הקב"ה, עם כל זאת, הקב"ה לא ישכח את בריתו. ה' ילחם לכם – גם כאשר אתם תחרישון.
Photo by Levi Meir Clancy on Unsplash
