צריך עיון > בין הסדרים > התפקיד הלאומי של בית המקדש

התפקיד הלאומי של בית המקדש

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

בית המקדש אינו רק המרכז הרוחני של ישראל, אלא גם ובעיקר המרכז הלאומי שלו.

פרשת ראה תש"פ

הלכידות החברתית (סולידריות) של עם תלויה בשני גורמים: בעבר משותף ובהווה משותף. העבר המשותף דרוש לעצם כינון התודעה הלאומית: כדי שקבוצה של אנשים ירגישו שהם עם אחד, כלומר שיש ביניהם ערבות הדדית וחובה משותפת לדאוג לעתיד הקבוצה כולה. תודעה זו נוצרת על ידי זיכרון היסטורי משותף: אבות קדומים, התאגדות למלחמה כנגד אויב או חוויה קבוצתית, כמו יציאת מצרים, ולהבדיל, התיישבות באמריקה .

אולם, אין די בעבר משותף כדי לייצר סולידריות. עם בהווה ישנם קבוצות שאינן מרגישות חלק מהקבוצה, שאין להן דבר במשותף עם חלקים אחרים של העם, הרי שאי-אפשר לדבר על "עם אחד". בכל מובן מעשי, מדובר בקבוצות שונות, שכל אחת מהן מנסה לקדם את האינטרסים שלה בלבד, ללא הרגשה של ערבות הדדית. יתכן שיהיה לקבוצות השונות ברית ביניהם, אבל בריתות מתקיימות גם בין עמים שונים. כדי שתתקיים לכידות לאומית, כל בני העם צריכים להרגיש חלק מתרבות משותפת, שכולם מזוהים אתה, גם אם בדרכים שונות.

בהתאמה, הדרך לפגוע בלכידות הלאומית הוא או לערער את העבר שלה: להכפיש אותו ולמחוק אותו, או לפגוע בהזדהות המשותפת עם תרבות מסוימת. איננו צריכים להרחיק הרבה כדי למצוא שפע דוגמאות לפגיעה בלכידות העם באמצעות ערעור העבר או ביטול הזהות הלאומית בהווה.

***

כאשר ישראל היו במדבר וחיו חיי מחנה, הם היו מלוכדים מכוח היותם בני אברהם יצחק ויעקב, וכמובן, באמצעות החוויה המכוננת של יציאת מצרים ומתן תורה והמסע המשותף שלהם לארץ.

אמנם, עם היכנסם לארץ כל אחד פנה לאוהלו, לנחלתו, איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו. מתוך כך, נולד חשש שהלכידות הלאומית תתפרק, וכל אדם ידאג רק לאינטרסים שלו ושל משפחתו הקרובה. מתוך כך, מדגיש משה את חשיבות קביעת מקום מרכזי שאליו יהיו מחויבים להגיע מידי פעם: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו". אלא עליהם לעלות אל מקום אחד, שהוא יהיה המרכז של ישראל, שאליו נושאים כל העם את עיניהם.

הכוח המלכד את עם ישראל הוא היותם עם ה' ולכן המרכז של ישראל הוא העלייה לבית ה'. החשיבות של ייחוד מקום אחד לעבודה הרוחנית היא לאומית ולא דתית. לכן, בזמן המדבר, שהעם היה מלוכד מעצם חיי המחנה, הותר לכל אדם לעבוד את ה' כאשר ישר בעיניו – אם רצה להקריב, הקריב, ואם לא, נשאר בביתו. אולם, הצורך בלכידות לאומית והחשש שאדם יתנתק משאר העם ויתבודד בנחלתו הוליד את חובת העלייה לרגל: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך: כי אם לפני ה' א' תאכלנו במקום אשר יבחר ה' א' בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני ה' א' בכל משלח ידך". הקשר בין אכילת הקודשים במקדש וצירוף הלוי והגר והיתום והאלמנה אינו מקרי. העלייה המשותפת לרגל מחזקת את הסולידריות הלאומית ואת הערבות ההדדית. נמצא אפוא שהחשיבות של בית ה' אינה רק חשיבות דתית, אלא בעיקר חשיבות לאומית. החשיבות של בית המקדש נמצאת בכך שהעם היהודי מתלכד סביב בית ה'.

בהתאמה, אנו מוצאים בהמשך הפרשה שגם בעבודה זרה, מעבר לעיוות המוסרי שבה, יש בה גם פגיעה בסולידריות הלאומית. עבודה זרה פוגעת בלכידות הלאומית סביב ה' אלוקי ישראל. ואכן, העגלים שהעמיד ירבעם נועדו מעיקרם לפגוע בסולידריות ולפלג את ישראל.

במסגרת זו. מזכירה התורה גם את איסור מאכלות אסורות. חלק גדול מהייחוד התרבותי של העם קשור באוכל. כך, מעבר לממד העצמי של השיקוץ הקיים במאכלות האסורות, הפרישות מהן מלכדת את ישראל. היהודים מתייחדים בכך שהם אוכלים מאכלים מסוימים, והם שמורים מהשפעת תרבות זרה בכך שאינם יכולים לאכול את מאכליה. ואכן, מצאנו שחז"ל הרחיבו את איסורי האכילה כדי לשמור על ישראל מפני התבוללות.

שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך: עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם: ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו: ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להדות לשם ה': כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד: שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך: יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך: למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך: למען בית ה' א' אבקשה טוב לך (תהילים קכב).

תמונה: Daniel Majewski / CC BY-SA 3.0

2 תגובות על “התפקיד הלאומי של בית המקדש

  • דרש יפה אבל אין לו ולעובדות כלום.
    היהדות לא צריך את הלאומניות שזה לעומק ע"ז של תורה, כי היא משפחה ואך ורק המשפחה הופך את האדם ליהודי. כלומר כל הנולד ליהודים הוא יהודי (גרים נקראים אברהם ולא לחינם כי הם מתחילים כאברהם ליצור יהודים בעתיד. ורק על ידי יחזקאל גם הגרים זוכים לנחלה. כי נחלה בארץ ישראל היית אך ורק ליהודים שיש להם מגילת יוחסין עד שם בן נח).
    בית המקדש היה המרכז של הפילוסופיה והצדק והמשפט של כל השבטים = שבטים נפרדות. ולכן על הציבור כולם כפרטים היה חובה לפרנס אותם. ויש לזה תנאי כמובן, שאם באמת הפילוסופים דואגים לקיום התורה = נחלה שמיטה ויובל. למי שלא היה קרקע בארץ ישראל מכל סיבה שהיא, לא עולה לבית המקדש, כי ההוא, המשולל נחלה, לא חייב לשופטים המושחתים כלום ("מושחתים" כי אפס כי לא יהיה בך אביון – שגם מוזכר בפרשה שלנו – היא חובה של הפילוסופים\החכמים במרכז = בית המקדש).
    במדבר תרום הכניסה לארץ, לא לשבט לוי כמו לשאר השבטים, לא היו נחלות וגם היה להם מן ולכן לא היה רלוונטית כל הנושא הזה של לפרנס את החכמים = שבט לוי. אם כי היה מרכז שזה המשכן. כלומר אם תאמר כפי שאמרתם שבמדבר לא צרכו מרכז, היה מרכז בכל זאת לא צרכו כחובה לעלות למרכז. וההסבר כמובן כלעיל.

    באותו פרשיה כתוב – חוץ מאפס כי לא יהיה בך אביון – פרשת עיר הנידחת ופרשת נביא אמת שמת על ע"ז. ולא בכדי.
    נאמר בחז"ל "אין עיר אלא אלוה" כלומר אליל הקניין הוא האליל הבלעדי של העיר ולא התורה ואלוהי בני ישראל.
    ולכן אומרים חז"ל שירושלים לא יכולה להיות עיר נידחת כי אין קניין בירושלים כי היא חוזרת ביובל כי ירושלים לא נחלקו לשבטים.
    ירושלים שייכת לכולם כלומר כל מי שרוצה להיות כשבט לוי, מקבל שם הכל בכל מכל כל ולא לצמיתות.
    מכאן נבין את המושג מהי עיר נידחת. עיר נידחת הוא עיר שלוקח סמכות מכוח הקניין או מכוח הרוב או מכוח המלך. עיר שאין בו כוח קניין לא יכול להיות עיר נדחת כנ"ל.
    נביא אמת שמת על ע"ז, הוא הנביא שמצדיק או מדרבן לכיוון הזה בדיוק. שזה אומר אדם שטוען שיש סמכות של עיר יש סמכות של מרכז לאומי וכו' וכו' שזה לעומק ע"ז של תורה.

    לסיכום:
    מרכזיות של ירושלים ובית המקדש נצרך בשביל שבט לוי שלא נוחלים בארץ. אין לזה שום קשר ללאומניות וסולידריות. מה שמאחד את זרע אברהם זה התורה ובעיקר בירת המילה, ולא שום דבר אחר, לא בית המקדש (שרק הביא לחרבן ולגלות כמו שהנביא ירמיהו אומר) ואפי' לא ארץ ישראל. סולידריות ואחריות משפחתית היה לפני בית המקדש, לדוגמא פרשת פלגש בגבעה. והסולידריות היה אחרי שיצאנו בגלות כמו פרשת אסתר ומרדכי וככה כל אלפי השנים בגלות.
    דווקא בית המקדש הביא אחרי דור אחד את קרע המלוכה ואחריו הגלות מהארץ והפסד של עשרה שבטים להכחדה טוטלית. דווקא הקמת המקדש בבית שני הביא לנו לבסוף את המלחמות האחים הגדולות ביותר כמו המדינה במודרנה הביא את הפלגנות והשנאה בין יהודים שלא היה כמותו מאז ומעולם.

    לסיום:
    אין חיה כזו מרכז לאומי ביהדות רק להפך זה ע"ז וזה סיבת גלות הארץ. היעוד זה איש תחת גפנו וגו' והמרכזיות של ירושלים ובית המקדש הוא לפרנס את החכמים שדואגים שבני ישראל יהיו איש תחת גפנו כלומר כל יהודי יהיה בן חורין שזה אומר כל יהודי נולד עם נחלה וחלק שווה במשאבי הארץ כפי שתיקן יהושע בחלוקת הארץ. אם החכמים ושבט לוי לא דואגים לזה, לא צריך באמת לעלות לירושלים לבית המקדש כפי שנאמר בתלמוד.
    הסולידריות אצל היהודים זה טבעי כי הם זרע אברהם כלומר משפחה אחת. לא צריך את עגל הזהב בכדי להרגיש סולידריות, אולי הגויים צריכים את זה (כי לא שומרים על חוקי המשפחה ולכן אין להם קשר דם אחד לשני. זה הסיבה גם שהחילוני צריך מרכז לאומי. לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות ולכן צרכו מרכז לאומי) אבל לא היהודים.
    בפרשה הקודמת פרשת עקב למדנו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת עקב:
    "תחלה היה מדבר בלשון יחיד. שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. מלמד שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר בשבילי נברא העולם ולי נתנה התורה ועלי לקיימה כולה. חזר ודבר להם בלשון רבים מן וידעתם היום כי לא את בניכם ללמדך שכל ישראל ערבים זה בזה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את תורת אלהינו"

    החז"ל הנפלא והעמוק הזה בא לומר לנו, שיש תנאי לערבות זה לזה שכל אחד ואחד חייב לומר שכל העולם נברא בשבילי ולי נתנה התורה ועלי לקיימה כולה. אחרי היסוד הבסיסי הזה שכל העולם נברא בשבילי אפשר להיות ערב זה לזה = סולידרי.
    בלי התנאי הבסיסי הזה, אין סולידריות רק להפך צריך לשרוף את עיר הנדחת. והמבין יבין.

    • דבריך סותרים דברים מפורשים בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים.

      כתב רבי יהודה הלוי בספרו ה'כוזרי', אשר אמר עליו הגר"א כי עיקרי אמונת ישראל תלויים בו, במאמר ב':
      "אמר החבר: אמת הוא, ששורש החכמה מופקד בארון(הברית) אשר הוא במדרגת הלב, והם עשרת הדברים ותולדותיהם והיא התורה מצדו, כמה שאמר: "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם היו כמו היועצים המכירים המזהירים האומה והמזכירים והכותבים והם ראש האומה.
      כט. אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב.
      ל. אמר החבר: כן הוא, כאשר אמרת, ועוד ולא גוף, אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל, ועם כל זה מלך כוזר, אלו העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מגופות מצויירות מאבן וסיד בראש ועינים ואזנים וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם… ואנחנו כאשר נפגע לבנו אשר הוא בית מקדשנו, אבדנו, וכאשר ירפא נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט ועל איזה ענין שיהיה, כי מנהיגנו ומלכנו והמושל בנו והמחזיק אותנו בענין הזה שאנחנו בו מהפזור והגלות, אל חי".

      כתב הרמב"ם בספר המצוות(עשה, קע"ג): "המצוה הקע"ג היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתינו וינהיגנו. והוא אמרו ית' (שם יז) שום תשים עליך מלך. וכבר קדם לנו (מ' כ ולק' קפח) לשונם בספרי שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו שלעמלק. ולשון ספרי ג"כ שום תשים עליך מלך מצות עשה."
      שני עניינים אנו למדים מכאן: א. מצוות המלך עניינה הוא 'לאומיות', לקבץ את האומה ולהנהיגה. ב. מצווה זו נוהגת רק בארץ ישראל.

      כמו"כ אנו מוצאים גם את הנבואה שהיא כאשר האדם מתעלה מעל הפרטיות האינדיבדאולית והופך להיות אדם לאומי, כלל ישראלי "עקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר ענינים פרטיים אישיים כמו שיודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושי.
      וזה דבר בארוהו רבותינו ז"ל בפרק אין עומדין במסכת ברכות (ל"ב ע"א), אמרו ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך (שמות ל"ב ז'), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי, הנה בארו בפירוש כי הגיע משה אל המדרגה ההיא לא היה אלא בשביל ישראל כדי שיקבלו התורה ויקיימוה. וכן אמרו בתורת כהנים, כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל (ויקרא כ"ו ל"ד), זכות ישראל גרמה לו(ספר העיקרים מאמר ג פרק יב)"
      הנבואה קיימת אך ורק בארץ ישראל, ארץ הנבואה, כי אך ורק בארץ ישראל עמ"י חשיב עם אחד. מחוץ לארץ אנחנו כמו עצמות מפוזרות ויבשות.

      כך אנו רואים גם בנבואת יחזקאל בחזון העצמות היבשות. נבואת יחזקאל מלמדת אותנו על השלבים שבגאולת ישראל: א. עמ"י בגלות הוא עצמות יבשות פזורות על כל הבקעה, בלי שום חיות "ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד"
      ב. עמ"י נבנה בגוף הגשמי "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו ח וראיתי והנה עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם"
      ג. אח"כ נכנסת הרוח בגוף "ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" אך יש לשים לב כי רוח זו גם היא גשמית, יחזקאל אומר 'רוח' בסתמא, רוח אלוקית אין "מלכה ושריה בגויים אין תורה".
      ד. עם ישראל חוזר לארצו ועל ידי החזרה לארץ נכנסת בו הרוח האלוקית "…הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי יד ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'"
      מתוך נבואה זו ממשיכה נבואה חדשה: "…הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי… הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיה עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אותם"
      שני משיחים יש, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. משיח בן יוסף הוא השלב הראשון של הגאולה, זה הגוף, הלאומיות של עמ"י. משיח בן דוד הוא השלב השני, הרוח האלוקית שמחיה את עמ"י. "קוממיות – קומה על גבי קומה".
      כל זה יכול להיות אך ורק על ידי שמהלך הגאולה כולו הוא "הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם". זה סיכום המהלך כולו.

      על זה אומר הזוהר (פרשת אמור דף צג:) "…תינח קודשא בריך הוא בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד, אלא בירושלם דלתתא יקרון ישראל אחד מנא לן דכתיב (שמואל ב ז) גוי אחד בארץ, ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקיהון דישראל…"
      פירש הסולם: "שישראל יהיו למטה גוי אחד בארץ. שואל, נכון הוא, שהקב"ה בזווג בכנסת ישראל, שהוא המלכות, נקרא אחד. כנ"ל, אבל ישראל למטה, שהם מתוקנים כעין של מעלה, במה יהיו נקראים אחד. כמו ז"א ומלכות למעלה.
      אלא בירושלם דלתתא וכו': ומשיב, אלא בירושלים של מטה, נקראים ישראל אחד. דהיינו כשהם יושבים בה. מאין לנו. כי כתוב, גוי אחד בארץ, ודאי, בארץ, דהיינו בארץ ישראל וירושלים, הם גוי אחד, עמה הם נקראים אחד, ולא כשהם בלבדם. כי ומי כעמך ישראל גוי אחד, היה די, ולמה כתוב, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אלא משום שלא נקראו אחד אלא בארץ, בחבור עם ארץ הזו. כעין שלמעלה, שז"א לא נקרא אחד, אלא בחבור עם המלכות שנקראת ארץ, כנ"ל. ומשום כך, הכל קשור זה בזה בזווג אחד. הן למעלה, והן למטה, אשרי חלקם של ישראל."

      לב האומה, הלב הגשמי והלב הרוחני, זה המקדש. ועל זה אנו אומרים בכל שבת "מקדש מלך, עיר מלוכה". ירושלים היא מקום המקדש, המרכז הרוחני, ומקום המלוכה, המרכז הלאומי. כאשר אנו איננו בארץ ישראל ובמקום המקדש, אנו כ'מתים מהלכים', עצמות מפוזרות ויבשות על פני כל הבקעה.

      יהי רצון שנזכה מהרה להיות "גוי אחד בארץ" ולייחד שמו ית'.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל