יום תרועה יהיה לכם. בניגוד לשאר המועדים, המתוארים בפירוט ובהרחבה, המועד המכונה במסורת "ראש השנה" זוכה בתורה לשני אזכורים קצרצרים בלבד: "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם"; "דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש". הדבר היחיד שהתורה מספרת לנו על היום הוא התרועה שבו: "יום תרועה" או "שבתון זכרון תרועה".
מהו יום תרועה? מקבילה לביטוי זה מצאנו בצפניה: "יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שאה ומשואה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל. יום שופר ותרועה על הערים הבצרות ועל הפנות הגבהות". כלומר, "יום שופר ותרועה" הוא "יום עברה", "יום צרה ומצוקה". האם התורה מלמדת אותנו כי בכל שנה בחודש השביעי יהיה לנו "יום צרה ומצוקה"? על מה ולמה?
בנוהג שבעולם, רק כאשר מתרגשת על היחיד או על הציבור טלטלה רצינית מאוד, "יום שואה ומשואה", הם מתנערים משגרת חייהם ואולי אף מתעוררים לחשב מסלול מחדש. כל עוד אין כוח חיצוני המערער את שלוות חייו של אדם הוא ימשיך ללכת בדרכו.
טבע אנושי זה מגלה שהאדם אינו שונה בהרבה מבעלי החיים – הוא בסך הכל עבד של הנסיבות, גם אם הוא מתוחכם מעט יותר מהחיה בתגובה שלו אליהן. האדם חושב שהוא ממציא דברים ומניע את ההיסטוריה, אבל למעשה, הוא אינו אלא מריונטה המגיבה באופן אוטומטי לגירויים חיצוניים. כל עוד בטנו מלאה, הוא ימשיך בשגרת חייו לנצח. הדבר היחיד שיכול לעורר אותו לשינוי היא שואה חיצונית המתרגשת עליו חלילה.
הקב"ה, שהוציא את ישראל מעבדות לחירות, מבקש לשחרר את ישראל מעבדות זו, העבדות לנסיבות. התורה מלמדת כי לא ראוי לאדם שמפלס את דרכו בעולם מתוך רצון ומחשבה להיות עבד לנסיבות. האדם צריך להיות מסוגל לשנות את דרכו גם ללא שואה חיצונית שהתרגשה עליו.
על מנת שנהיה בני-חורין, שנשלוט בהיסטוריה ולא היא בנו, מצווה עלינו התורה לעשות לעצמנו "יום תרועה". היא מצווה עלינו לערער את שלוותנו באופן יזום על מנת להצליח לצאת מהקיבעון של ההרגל באופן רצוני, ללא עזרתו של מלאך ההיסטוריה.
בראש השנה אנו יוצרים אפוא לעצמנו "יום תרועה" שאינו נובע משואה ומשואה אלא מרצון להשתחרר מכבלי ההרגל. יום זה הוא לפיכך "זכרון תרועה", הוא מזכיר לנו את התרועה של יום הצרה ומצוקה בטרם תבא חלילה.
ויום זה מגיע דווקא בחודש השביעי, באמצע השנה. הראשון לחדשי השנה הוא האביב, שבו העולם מתעורר לחיים. בימי האביב, האדם מתחדש יחד עם הטבע; הנסיבות החיצוניות מובילות אותו לכך. החדש השביעי, לעומת זאת, הוא הזמן של השקיעה הארוכה לתוך השגרה. עולם הטבע הולך ושוקע, והכל מתכוננים לקיבעון האפור של החורף. דווקא אז, האדם בן החורין מכריז על "יום תרועה", על מנת לעורר את עצמו, לבחון את דרכיו, לפני שהוא שוקע בשגרה האפורה באופן חסר מודעות.
ומבחינה זו, יום זה הוא "ראש השנה" של האדם. הוא יום של התחלה חדשה המונע באופן יזום מפעולת האדם ולא הראשית הטבעית של השנה החקלאית.
יום תרועה יהיה לכם!
תמונה: Bigstock
Brilliant!
Thank you for that.