צריך עיון > בין הסדרים > תשובה קודם התשובה

תשובה קודם התשובה

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

הקבלה להבא צריכה לבא לפני החרטה על החטא. מסיבה זו, ראש השנה מגיע לפני יום הכיפורים.

ראש השנה תשפ"א

שני צדדים למעשה התשובה: וידוי וחרטה על העבר וקבלה על העתיד לבא, וכנגדם אף שתי גישות לחטא, אחת מתמקדת בעבר ואחת מתמקדת בתיקון מכאן ולהבא. אלו המתמקדים בעבר, מדגישים את החטא וקלקולו ומבינים את "תיקוני תשובה" בתור גילוי צער וייסורים עצמיים על מנת להיטהר מהחטא. לפי גישה זו, החטא הוא קלקול שיש לתקן, כתם שיש למחות ועיוות שיש למחוק את רישומו. לעומתם, יש הדוגלים דווקא בתיקון מכאן ולהבא. אלו מדגישים את הצורך של החוטא להכיר בכך שתעה בדרכו ושעליו לעלות מחדש על דרך הישר. גישה זו אינה רואה ערך בהתבוססות בחטא ובהתמוגגות בצער עליו. אדרבא, היא מבקשת לשכוח ולהתעלם – לקבור את העבר במקום שלא יעלה על לב יותר על מנת להתחיל בדרך חדשה. מעשי העבר אינם קלקול וכתם בעיניה, אלא טעות, שגיאה, סטייה מהדרך; וטעויות ראוי לשכוח, ולא לחטט בהם עוד ועוד.

כנגד שתי בחינות תשובה אלו אנו חוגגים שני ימים: ראש השנה הוא יום שבו אנו מבטאים את הרצון שלנו בתיקון מכאן ולהבא, בהטבת דרכנו ובהתחלה מחודשת על רגל ימין, ויום הכיפורים הוא יום צער על העבר, שבו אנו מזכירים את חטאינו ומקווים לכפרת הפשע. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".

כי כמו ברוב המחלוקות, בשתי הגישות יש מידה של אמת. האדם אינו יכול להתעלם מעברו גם אם כל חפצו הוא תיקון מכאן ולהבא. אם הוא באמת רוצה לתקן את דרכיו, הוא צריך לבדוק היטב מה הביא אותו לחטא מעיקרא. התעלמות משגיאות העבר היא מתכון בטוח לחזרה שוב ושוב על אותן טעויות. לולא תהליך ההיטהרות באמצעות וידוי וחרטה, חטאי העבר עלולים להתפרץ מחדש, כמו פצע שלא נרפא וזיהום שלא התנקה. מצד שני, אין כל מעלה עצמית בהתבוססות בעבר ובקלקול. מי שמוצא סיפוק מעצם ההתמוגגות בצער על חטאיו משול לאדם שאוהב את המחלה, את הנבירה בפצעיו ואת החיטוט במוגלה של עצמו. חיטוט זה הוא מידה רעה ולא טובה, גם אם היא מצויה לצערנו בקרב רבים. מי שמחפש דרכים להתקדם, לחיות, להתחיל מחדש, חייב לשים גבול לעיסוק בחטאי העבר ולהפנות את עיקר מרצו אל תיקון דרכיו מכאן ולהבא.

אולם, אם כן יש לשאול מדוע ראש השנה קודם ליום הכיפורים. הלא מקובלנו כי "סור מרע" קודם ל"עשה טוב", ואילו כאן נהפכו היוצרות: קודם ראש השנה, שבו אנו מעלים על נס את מלכות ה' ותיקון העולם, ואיננו מזכירים חטא ועצבות, אלא "חדות ה' היא מעוזכם", ורק אחר כך יום הכיפורים, שבו אנו מענים את נפשותינו לכפרת חטאי העבר?

אלא שלמרות שההיגיון המעשי נותן כי ההיטהרות מן העבר תקדם ליציאה לדרך החדשה, התשובה האנושית אינה עובדת לפי היגיון זה. אם האדם יחכה לטהרת העבר כדי לצאת לדרך, הוא מעולם לא יעזוב את התחנה. כדי להצליח לצאת מן האפלה שהוא שרוי בה, האדם חייב לפרוץ החוצה, לצאת לחירות בחיפזון. הוא צריך לקפוץ למים לפני שהוא ניגש לתקן את העבר; להכריז שהוא פותח דף חדש ויוצא לדרך חדשה. הרגש של השמחה והתקווה מהיציאה לדרך החדשה חייב לבוא לפני תהליך ההיטהרות, המלווה בצער וחרטה על העבר. הדחף שמוביל אותו לתשובה חייב להיות הרצון לשפר את מעשיו להבא ולא הצער והחרטה על פשעי העבר. רק הרצון הבריא והרענן להתחיל מחדש, יכול לשחרר אותו מכבלי החטא.

אלא שמאחר והאדם מבקש לפרוץ קדימה, לצאת לדרך נקי וטהור, מתייצבים לפניו לפתע עונותיו וכובלים אותו אל העבר. הוא מתחיל לחוש שעברו מעיק עליו, מאט אותו, גורר אותו למטה ואינו נותן לו להשתחרר ולפרוץ קדימה. הוא מרגיש את הכובד של העוונות: "כי עונתי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני. הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי. נעויתי שחתי עד מאד כל היום קדר הלכתי. כי כסלי מלאו נקלה ואין מתם בבשרי" (תהילים לח, ה-ז). ומתוך כך, מתוך הרצון שלו לשעוט קדימה נקי וקל, הוא מחפש איך להשתחרר מכבלי העבר המעיקים ולהתחיל מחדש. הוא פונה אל ה' ומבקש: "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין. תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית. הסתר פניך מחטאי וכל עונתי מחה. לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" (תהילים נא, ט-יד). וכך, כאשר הרגש המניע אותו להיטהר אינו הצער והייאוש, אלא חפץ החיים העז המבעבע בו, הוא אכן מצליח לחדש כנשר נעוריו.

"רטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו. יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בתרועה וישב לאנוש צדקתו. ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. פדה נפשי מעבר בשחת וחיתי באור תראה" (איוב לג, כה-כז).

תמונה: Bigstock

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל