בחג המצות ובחג הסוכות יש מצווה שמעניקה לחג את אופיו ואת שמו, המצות בפסח והסוכה בסוכות. אולם, לחג השבועות אין לכאורה מצווה כזו. אמנם שם החג בתורה הוא "חג השבועות" והמצווה שיוצרת אותו היא ספירת אותן שבועות, אך קשה לראות כיצד ספירת השבועות מעניקה לחג את אופיו. כדי להבין זאת, עלינו לבחון את ההבדל בין פסח, חג החיפזון והדילוג, לבין שבועות, חג ההמתנה וההבשלה.
בפסח ישנה אווירה של "תפוס את הרגע". התורה מדגישה שפסח חל ב"יום הזה", ושצריך לצאת בדיוק ברגע הנכון, בחיפזון, מבלי להתמהמה. נכון אמנם שפסח אינו מגיע בפתאומיות, אלא צריך להתכונן אליו מראש חודש, ולהכין את קרבן הפסח מהיום העשירי, אך עדיין, למרות כל ההכנות, כאשר הרגע מגיע צריך לקפוץ עליו, לתפוס אותו.
נקודת הראשית, שבה האדם משתחרר מכבליו, היא חפוזה, פתאומית, היא אירוע חד פעמי מכונן. אירוע כזה הוא רגע הקידושין, האירוסין, כאשר כל ההכנות מתממשות ברגע חפוז אחד שבו האיש כורת ברית עם האישה. ואכן, יחזקאל מדמה את יציאת מצרים לרגע כריתת הברית עם ישראל (יחזקאל טז). הוא מצייר את ישראל כילדה שנולדה והושלכה על פני השדה וגדלה ללא שום טיפוח, והקב"ה עובר ופורש כנפיו עליה. "ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם ה' א' ותהיי לי" (שם, פסוק ח).
אולם, יחזקאל מתאר שם שאותה ילדה עברה בבת אחת ממצב של הפקרות למצב של טיפוח. הגואל שלה פרש כנפיו עליה והחל לפנק אותה. הלביש אותה בבגדים יקרים, כיסה אותה בתכשיטים מתכשיטים שונים, האכיל אותה מעדנים, עד שהיא יפתה במאד מאד ויצא לה שם בכל הגוים. מעבר זה גרם לה לחשוב שהיא כל יכולה. היא התחילה לבטוח ביופיה, ולנהוג בהפקרות. "ותבטחי ביפיך ותזני על שמך" (שם, טו). היא חשבה שהיא באמת יכולה לחיות בדמיה, בזכות המעשים שלה שהוציאו אותה לחירות. כמו שנאמר במדרש, שישראל נגאלו בזכות דם פסח ודם מילה, שהם הדמים שהתבוססו בהם (מכילתא דרבי ישמעאל בא). היא סברה שההקרבה האישית שלה העניקה לה את הגדולה שלה, עד שלבסוף חזרה למצבה הגולמי, שבו היא מתבוססת בדמיה ערום ועריה.
כדי להינצל ממחשבה זו צריך את "שבועות", את הזמן הארוך שבין האירוסין לחתונה, שבו הזוג יושב וסופר ומונה את הימים עד שהכול יהיה מוכן למימוש הברית. בימים האלה הזוג נמצא בעמדת התבוננות. הקשר כבר נחתם והברית כבר התכוננה. עכשיו זהו הזמן לתת לו להבשיל.
בתקופה שבין פסח לשבועות האדם אינו עובד בשדה. הוא כבר חרש וזרע, ניכש, עישב והשקה. עכשיו הוא מביט איך התבואה מבשילה, איך היא מצהיבה ומתמלאת, והופכת מעומר שעורים ירוק שצריך לקלות כדי שיהיה ראוי איכשהו לאכילה, לחיטה עשירה שניתן להכין ממנה לחמים מפוארים. בימים הללו האדם ממתין להשלמת תהליך הטבעי שאין לו שליטה עליו. הוא סופר יום ועוד יום, ועוקב אחר מהלך הטבע. כך הוא מפנים את המעבר מ"מתבוססת בדמיך" למצב של "ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה".
ההתבוננות הזו מלמדת את האדם שהוא לא ממציא את עצמו. הוא תלוי בהנהגה האלוקית של העולם. היופי של אותה ילדה לא בא לה מאליו. הקב"ה טיפח אותה, והלביש והשקה אותה. רק כאשר האדם מפנים מסר זה, שלא הכל תלוי בו, הוא יכול להנות מהתבואה החדשה ולהביא קורבן של לחמים יפים ומלאים.
מסיבה זו ייחסו חז"ל את מתן תורה דווקא לשבועות וראו בו את עיקרו של החג בזמן הזה. התורה היא ההוראה של ההנהגה האלוקית הראויה לעם ה'. היא הנהגה המכירה בעובדות, בטבע הנהגת העולם, ובטבעו של האדם. זוהי הנהגה המכוונת ליישר את האדם ואת הציבור לפעול לפי טבע העולם. כנגד התורה, החוק האלהי, ניצבת הפעולה הספונטנית של האדם. זו שנובעת מתוך עצמו, מכוח ההכרעה טהורה של רצונו.
האדם יכול לקבל את התורה רק לאחר השהות הממושכת של שבועות, ההמתנה, ההכרה שרצונך אינו יוצר את המציאות, אלא היא מתעצבת ברצון הבורא. האדם יכול לקבל תורה רק מתוך הכרה המלאה שעם מחויבותו לפעול, מחויבותו לתפוס את הרגע ולפעול על פיו על מנת לצאת לחירות, הוא תלוי במציאות, בבריאה, בעובדות, ובטבעו. העולם הוא יצירה אלוקית שעליה אין לו כל שליטה. יש לו רק יכולת לפעול בעולם מתוך היכרות עמוקה עמו. אבל אין לרצונו ודמיונו של האדם כל ממשות מעבר לעולם שברא לעצמו. ואם כל רצונו וחפצו, לא יתממש דבר המנוגד למציאות האלהית. רק מתוך היכרות עמוקה זו האדם יכול לקבל את התורה.
"אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן 'תומת ישרים תנחם'. הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו 'וסלף בוגדים ישדם'" (שבת פח, ב).
