בשבוע שעבר דיברנו על כך שסילוק האויבים והשונאים עם נסיעת הארון, המתואר בפרשת "ויהי בנסוע", מלמד כי העולם טוב מיסודו, ורק אויביו ומשנאיו של ה' מונעים מטוב זה להתגלות. אך למרבה הפלא, מיד לאחר פרשת "ויהי בנסוע" אנו פוגשים חטא אחר חטא של ישראל, מבלי שיהיה איזה גורם חיצוני שאותו אפשר להאשים: המתאוננים, המתאווים, מרים ואהרן, המרגלים וקורח ועדתו. מחנה ישראל מצליח להדוף את כל אויביו החיצוניים, כפי שמתואר ב"ויהי בנסוע", ובכל זאת בא לידי חטא פעם אחר פעם. כיצד?
המשנה באבות מלמדת כי ישנם שלשה גורמים "המוציאים את האדם מן העולם": קנאה, תאווה וכבוד. העולם טוב מיסודו, כפי שלמדנו בפרשה הקודמת, אולם, אומרת המשנה, אין זה אומר שאם נניח לאדם ללכת לפי יצרו נינצל מן החטא – ישנם גורמים פנימיים ה"מוציאים את האדם מן העולם" הטוב שהכין עבורו הקב"ה. גורמים אלו עלולים לצוף גם במדבר, כשהאדם מוקף בענני כבוד ועמוד אש וענן הולכים לפניו במסעותיו.
המתאוננים והמתאווים ממחישים כיצד התאווה מוציאה את האדם מן העולם. המתאוננים לא התאוו לדבר מפורש, ורק לא היה להם טוב עם מה שיש להם, ואילו המתאווים התאוו דווקא למה שאין, תוך התעלמות ממה שיש – המן. בשניהם מדובר באותו כוח פנימי המוציא את האדם מהמקום שבו הוא נמצא, מסמא את עיניו מלראות את הטוב שיש לפניו ומניע אותו אל מקום דמיוני שאינו קיים.
הקנאה היא כוח דומה לתאווה, בכך שהיא מונעת מהאדם לראות את העולם מנקודת המבט של האמת, של הקב"ה, וכך ממררת את חייו של האדם וגורמת לו לחשוב שהעולם אינו מקום טוב. מידה זו פגעה במרים ואהרן, שאמרו: "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר". עיוות המבט שגורמת הקנאה מנע מהם לראות ש"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".
הכוח השלישי המוציא את האדם מן העולם הוא ה"כבוד". כבוד הוא שקיעה של האדם בעצמו במידה רבה כל כך, עד שהוא מתעלם מסביבתו ויוצא מן העולם. האדם מאבד קשר אל המציאות, ואינו מבין מה ראוי ומה לא ראוי; מה מתאים לסיטואציה ומה לא מתאים לסיטואציה. הכבוד הוא מה שפגע בקורח, שאיבד את המצפן של ההבנה החברתית: "המעט מכם כי הבדיל א' ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם. ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהנה".
בתוך מערכת זו, יש להבין מה הביא לחטא המרגלים: מה הניא אותם למאוס בארץ חמדה ולהביא חורבן קשה על כל העדה?
כפי שראינו, שורש חטאי האדם הם דברים המוצאים אותו מן העולם. הקב"ה ברא את העולם ואת האדם ועשה אותם טובים. הוא קבע את האופן הראוי לנהוג, ואדם הקשוב לעולם, יכול ללמוד ממנו על רצון הבורא, וכפי שאמר רבי יוחנן: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול" (עירובין ק, ב). דברים דומים אומר הרמב"ם, שהדרך להגיע לאהבת ה' ויראתו היא התבוננות בעולם. החטא הוא אפוא הסתלקות של אדם מן העולם. אם האדם לא היה מסתלק מן העולם, הוא לא היה יכול לעוות את דרכו ולהשחית את עצמו ואת העולם הטובים מיסודם.
וזהו אכן שורש חטא המרגלים, שמבטא יותר מכל שאר החטאים את ההסתלקות מן העולם. יותר מהתאווה של המתאווים, מהקנאה של אהרן ומרים, מהכבוד של קורח – חטא המרגלים מבטא את עצם הנטייה של האדם לברוח מן העולם. המרגלים לא רצו להיכנס לארץ. הם העדיפו להישאר במדבר או לחזור למצרים ולא לחיות חיי-עולם. הפעולה שלהם היה הבעה מזוקקת של הרצון להיות מנותק מן העולם. הם ראו את העולם כאתגר קשה שאין לעמוד בו, כמו ילד שאינו מוכן להתבגר ולצאת אל העולם.
"וידעתם כי אני ה' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם. וזכרתם שם את דרכיכם ואת כל עלילותיכם אשר נטמאתם בם ונקטתם בפניכם בכל רעותיכם אשר עשיתם" (יחזקאל כ).
Photo by Louis Reed on Unsplash
תודה. חידוש הגון בבית המדרש.
לא הבנתי איך זה כתוב בתורה
באותם מילים, אבל עם משמעות אחרת:
המרגלים לא רצו להיכנס לארץ, הם פחדו מהעבודות הגשמיות שהם יצטרכו לעשות בארץ ישראל – לחרוש, לזרוע וכו'. הם רצו להישאר לעד במדבר, כשהם לא צריכים לדאוג למצבם הכלכלי – היה להם מן ומים מבארה של מרים, את הבגדים לא היה צריך לכבס, הם כובסו ע"י ענני הכבוד, והבגדים גם גדלו איתם עם הזמן.
שורש טעותם היתה נעוצה בזה שהם לא הבינו נכון את מטרת בריאת העולם – הם חשבו שהעיקר הוא שהם יתעלו ברוחניות – ילמדו תורה ויתפללו באין מפריע. אבל באמת מטרת בריאת העולם היא "שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", המטרה שלנו היא בעיקר לעשות מצוות גשמיות – להשתמש בעולם בשביל מטרות קדושות.
ליקוטי שיחות חלק ד' פרשת שלח – האדמו"ר מליובאוויטש