התורה מלמדת כי חטא ישראל בפרשת המרגלים הוא חוסר אמונה בה': "ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו […] ובדבר הזה אינכם מאמינם בה' אלהיכם ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם"
המונח "אמונה" מקבל פעמים רבות מובן של משהו המנוגד לידיעה. אחד מהתאולוגים הנוצרים הראשונים, טרטוליאנוס, נתן לדבר ביטוי קולע, באומרו: "אני מאמין משום שזה אבסורד", לצערנו הרב, יהודים רבים אימצו השקפה זו, והם מבינים כי אמונה הוא אימוץ של עמדה שאין לנו כל הוכחה אליה, שאם יש הוכחה אין זה אמונה אלא ידיעה.
אולם, בפסוקים המתארים את חוסר האמונה של ישראל, ניתן מובן אחר, הפוך אפילו, לאמונה. הקב"ה קובל על כך שישראל אינם מאמינים "בכל האותות אשר עשיתי בקרבו", ומתעלמים ממי ש"הלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם". הקב"ה אינו מבקש מישראל להאמין בלא נודע, אלא להאמין באות: שמה שהם ראו בעינים, במי שמראה להם את הדרך ביום ומאיר להם את החושך בלילה. האמונה היא אמונה במה שהם רואים לפניהם ולא במה שמעבר להם. אדרבא, חוסר האמונה מתבטא באטימות, בעיוורון, בחוסר נכונות לראות את העובדות הפשוטות, בעקבות היגררות המונית אחר הסתה זולה של כמה "מנהיגים".
וכך, ישראל דורשים שוב ושוב הוכחות למה שכבר הוכח להם: "כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה". הספקנות הקיצונית במה שנראה לעין, ולצד זו החשדנות, האמונה כי בוודאי משהו רע יקרה – הם חוסר האמונה: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו". מדוע שיחשבו דברים רעים כאלה על ה'? האם היה להם בסיס עובדתי לכך? הלא כל העובדות הורו בדיוק להפך!
חוסר האמונה הוא אפוא הבחירה להתעלם מן העובדות ולהיתפס לדמיון השטותי, ולא משנה המניע לכך.
עם או ציבור שמסוגלים להיתפס להבלים ולהתעלם מן העובדות פעם אחר פעם, שנתלה כל הזמן בדמיון הבלתי ניתן להוכחה, ומטיל ספק במה שמוכח וניכר לעין – אין לו זכות קיום: "כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי: אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה"
הכעס אינו על חוסר אמונה במובן הנוצרי של המילה. הקב"ה אינו מבקש מהאדם איזו "קפיצת אמונה" שתזרוק אותו מתוך המוכר והידוע אל הנעלם והבלתי ניתן לידיעה. להיפך, הכעס הוא על מי שאינו מוכן לראות ולשמוע את אשר לפניו, ומעדיף ליצור לעצמו מציאות חילופית שעל פיה יחיה.
"החרשים שמעו והעורים הביטו לראות: מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשלם ועור כעבד ה’: ראית רבות ולא תשמר פקוח אזנים ולא ישמע: ה’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
Photo by Ahmed Zayan on Unsplash
