תופעה מוזרה אנו מוצאים בתורה: בכל מקום שמגיעים לפסגה של התעלות, לאיזו התרוממות רוח, מגיחה לפתע נפילה ומכה קשה. מיד לאחר מתן תורה, שבו מגיעים ישראל לפסגת יציאת מצרים, מגיע חטא העגל. רגע אחד לפני שישראל נכנסים אל הארץ, מתרגשת עליהם פרשת המרגלים. ובפרשתנו, בשיאה של חנוכת המשכן, מתרחש אסון נדב ואביהוא. דבר דומה חוזר על עצמו בימי דויד: עם העלאת ארון ה' לירושלים מתרגש פרץ עוזה ומעיב על השמחה הגדולה. נראה כביכול ההתעלות עצמה היא עסק מסוכן. ואכן, דבר דומה מאד אומרים חז"ל בפרושם לפסוק "וגילו ברעדה": "מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב" (ברכות ל, ב). מדוע? מדוע יש סכנה בהתרוממות הרוח גם אם מדובר בשמחה של מצווה? האם התרוממות רוח היא דבר פסול?
הפסוקים הידועים בחומש דברים מזהירים את האדם מפני רוממות הלב שמביאה לשכחה: "ורם לבבך ושכחת" (דברים ח, יד). החשש הגדול מפני התרוממות הרוח הוא אפוא החשש של השכחה. שכרון ההצלחה מעורר באדם תחושה שאין דבר שלא יוכל לו. הוא שוכח את ההבחנות: את ההבדל בין קודש וחול, בין טמא וטהור, בין אור לחושך. הוא שוכח שהוא אינו יכול לפעול נגד "חוקי הטבע" פיזיים ורוחניים כאחד. מסיבה זו, מצוי מאוד שמתוך האופוריה של ההתעלות, האדם מחליט החלטה המנוגדת לרצון האלוקי שעל פיו מתנהל העולם. וכאשר פועלים נגד הרצון שעל פיו העולם מתנהל, האסון קרוב חלילה.
לכן מזהיר המשורר: "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה": במקום גילה שם תהא רעדה. דווקא בשעת התרוממות הרוח, צריך לשמור על הרעדה, על הרגישות, ולא להיכנס לאופוריה מסוממת המשכיחה כל; לא להגיע למצב שמתוך השמחה האדם שוכח את העולם, את החיים, ועובר לקיום מדומיין, לעולם שכולו טוב.
בקרב ההמון רווחת המחשבה שכדי לשמוח יש לשכוח; "פורים לנו – שכח את הכל!", מצווה שיר ילדים פופולרי. אך חז"ל מלמדים אותנו שכדי לשמוח באמת צריך לזכור. שמחה שמביאה לידי שכחה סופה אסון. רק שמחה הבאה מתוך זיכרון וידיעה היא שמחה שיש לה קיום.
Photo by Oneisha Lee on Unsplash
