"ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם". הקב"ה שולח את משה לבקש מפרעה לשלח את ישראל, ובו בזמן מודיע לו שהוא יחזק את ליבו וימנע ממנו לשלוח אותם. מהי אפוא מטרת ההליכה לפרעה? למה הקב"ה מבקש ממשה להשתדל לבקש אם הוא מודיע לו שבקשתו תושב ריקם?
למעשה, כפי שעוררנו הרמב"ם, חיזוק לבו של פרעה מעורר בעיה אמונית קשה: כיצד ניתן לבטל את הבחירה מאדם, ועוד להעניש אותו על כך?
אחת האפשרויות ליישב קושי אמוני זה הוא לומר שחיזוק הלב של פרעה לא נועד כדי למנוע ממנו את הבחירה, אלא אדרבא – לאפשר לו אותה. כאשר כופים על האדם הר כגיגית – הוא אינו יכול שלא להסכים. לפיכך, לו הקב"ה לא היה מחזק את ליבו של פרעה, הפחד מפני גורלה של מצרים היה משתק אותו ונוטל ממנו את יכולת הבחירה. חיזוק הלב נועד אפוא "לעזור" לפרעה להתגבר על הפחד מפני המכות, ולאפשר לו בחירה חופשית, כזו שאינה נובעת מכפיה ופחד, אלא מרצונו הפנימי. עם זאת, ביאור זה פותר שאלה אחת אך מעלה שאלה אחרת: אם הקב"ה רצה שפרעה ישלח את ישראל מרצונו החופשי, מדוע הביא עליו את המכות? בשביל מה לאיים על אדם ואז לחזק את ליבו שיצליח להתנגד לאיום?
אלא שכפי שהתורה חוזרת ואומרת, מטרת המכות היא "למען תדע" – לא לאיים ולהכריח, אלא לגרום לפרעה לדעת. הקב"ה רצה שפרעה ישלח את ישראל מתוך הכרה, ולא מתוך פחד. המכות היו המכשיר שבאמצעותו גילה הקב"ה את כוחו, אך לא כדי לאיים על פרעה, אלא כדי להתגלות בפניו. שליחות משה אל פרעה לא נועדה אפוא לגרום לו לשלח את ישראל באופן מידי, אלא לגלות בפניו את כוחו של הקב"ה. וכדי שפרעה יוכל לעמוד בהתגלות זו ולבחור מתוך הכרה ולא מתוך פחד, חיזק הקב"ה את ליבו.
מדוע? לשם מה הייתה חשובה ההכרה של פרעה? לשם מה רצה הקב"ה שפרעה ישלח את ישראל מתוך בחירה שנובעת מהכרה ולא מתוך כפייה? הלא הקב"ה היה מעוניין בשחרור ישראל לכאורה ולא בידיעה של פרעה, שטבע בים מיד לאחר יציאת ישראל ממצרים?
כדי להבין זאת עלינו להבין נקודה עמוקה בתודעה של העבדות. למעשה, אדם לא יכול להיות עבד אלא כאשר הוא מוותר על הרצון שלו. אחד הדברים היחדים שלא ניתן לכפות אדם אליהם הוא "להיות עבד". ניתן אולי להפעיל אדם על ידי איומים, אבל אי אפשר לשעבד אותו בכפיה. כדי שאדם יהפוך לעבד הוא צריך לוותר על החירות שלו, והוויתור הזה מתממש רק באמצעות ההכרה שלו במישהו אחר כאדון עליו.
כדי שאדם יהפוך לעבד נדרש אפוא שיופיע מישהו שרואה את עצמו אדון עליו. כדי שתתקיים עבדות, לא מספיק שהעבד מכיר באחר כאדון עליו, אלא צריך גם שהאדון יכיר בעבד בתור עבד. וכך, העבדות היא מערכת יחסים דיאלקטית המזינה את עצמה: השכנוע של האדון בעבדותו של העבד מכוננת את העבדות, והשכנוע של העבד באדנותו של האדון מכוננת את האדנות.
פועל יוצא מכך הוא שהעבד אינו יכול להשתחרר מהעבדות ללא פירוק גמור של דיאלקטיקה זו. כדי שהעבד ישתחרר באופן מלא, לא מספיק שהוא יפסיק לראות באדון אדון, אלא צריך גם שהאדון יפסיק לראות בו עבד. אין די בשכנוע העבד שאינו עבד על מנת לייצר חירות, אלא צריך לשכנע גם את האדון שאינו אדון. ואכן, אנו מוצאים שבעקבות תוכחת ירמיהו שחררו ישראל את עבדיהם, אלא שלאחר זמן קצר חזרו לשעבד בהם. הסיבה לכך הייתה שהשחרור אז לא ביטל את בסיס השעבוד, את הכרת האדנות והעבדות, ולפיכך, כעבור זמן קצר חזרו היחסים לקדמותם.
וכאן מגיעים לקושי הגדול של השכנוע. אפשר לגרום לאנשים לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות באמצעות הפחדה, אבל קשה מאד מאד לשנות את תפיסת עולמם. במקרה של פרעה, נדרשו לשם כך עשר מכות קשות וחורבן של חצי ממלכתו, ובעיקר, חיזוק הלב שלו, כדי שיוכל לעמוד בכל המכות הללו עד שתגע בלבו ההכרה שהקב"ה הוא מלך העולם וישראל הם עבדיו ולא עבדי פרעה.
"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים. וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ג-ה)
תוספת נופך לדברים על תודעת העבדות: ראב"ע אומר שהקב"ה סיבב שמשה יגדל בבית פרעה, ולא יחד עם שאר בנ"י, כדי שלא תהיה לו נפש של עבד, וכך יוכל לגאול את העם. בפרשת בשלח הוא אומר, שהקב"ה סיבב את מעשה המרגלים כדי שכל יוצאי מצריים הבוגרים ימותו במדבר, כי רק בניהם, שאין להם נפש של עבדים, יוכלו לכבוש את הארץ.