בסביבה שבה אנו חיים היום נדמה כי ישנו קונצנזוס שעבדות היא העוול הנוראי היותר שניתן לעשות לאדם. אולם, חשוב להבחין בין סוגים שונים של עבדות.
עבדות היא מצב שבו נשללת מהאדם חירותו. ברם, כפי שההוגים הפוליטיים, הובס ורוסו, מסכימים, כל צורה של שלטון פוליטי היא שלילה מסוימת של חירות האדם. האדם מוותר על חלק מהחירות שלו וכובל את עצמו בכבלי החוק למען שגשוגו. למעשה, במידה מינורית, בכל התקשרות עסקית בין מעסיק לעובד שלו, האחרון מוותר על מידה מסוימת מהחירות שלו בתמורה לשכר. אנו מוצאים הד לרעיון זה בדברי המצרים ליוסף: "קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות". הוויתור על חירותם נחשב עבורם לעסקה משתלמת: "ויאמרו החיתנו נמצא חן בעיני אדני והיינו עבדים לפרעה". לא רק שאינם רואים בעבדות דבר רע אלא שהיא בעיניהם תנאי לקיום שלהם.
אם אנו מקבלים שכל אזרחות היא ויתור על חירויות לשם טובות הנאה כאלה ואחרות, אנו יכולים לקבל בהבנה גם אדם שמוכר עצמו לעבדות ושם לעצמו אדון, ובתמורה, הלה מספק את כל צרכיו, נותן לו קורת גג, לחם לאכול ובגד ללבוש ואף מזווג לו את זיווגו. נוכל אולי לומר שאין זה בוגר מצד אותו אדם, המעדיף להמשיך לחיות כמו ילד הסמוך על שולחן אחרים, אך ילדות כשלעצמה אינה עוול.
השם הרע שקיבלה העבדות מגיע מהמקרים שבהם היא נכפית על האדם. ההיסטוריה האנושית מלאה באירועים שבהם אנשים נלקחו לעבדות בכוח הזרוע, בעל כורחם. כאשר חירותו של האדם נשללת ממנו בכוח, יש בכך שתי רעות. ראשית, שלילת חירות הבחירה מהאדם היא דבר פסול. חירות האדם היא מעלה העומדת לעצמה. שנית, כאשר חירותו של האדם נשללת ממנו בכוח הזרוע ולא בהסכמה חוזית שהוא התחייב לה, האדון אינו רואה חובה לדאוג לו. האדון רואה בעבד שלל מלחמה, שביכולתו לנצל ולזרוק. נמצא אפוא שהבעיה העיקרית בעבדות אינה העדר החירות, אלא הפעלת כוח נגד האחר במטרה לדכא אותו ולנצלו.
זהו גם ההבדל בין ההמון המצרי שהפך עצמו עבד לפרעה לבין שעבוד ישראל למצרים. במקרה של ישראל, העבדות הייתה פעולה של דיכוי: " ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". לפיכך, צורת השעבוד הייתה: "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם". המצרים לא ניסו להפיק את המירב מכוח העבודה של ישראל אלא לדכא ולהשפיל אותם. במקרה של ההמון המצרי, לעומת זאת, העבדות הייתה ויתור מרצון על החירות לטובת בטחון כלכלי: "קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות".
בהתאמה, שחרור ישראל מעבדות, שהפך להיות סמל המאבק לחירות בעולמנו, הוא למעשה הצלה מדיכוי. בשורת החירות היא "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם". הבשורה העיקרית כאן היא השחרור מהדיכוי ולא ביטול מוסד העבדות.
חשוב להדגיש זאת, כיוון שהחירות הפכה בימינו למטרה בפני עצמה, שלעיתים מכשירה אף דיכוי בדרך להשגתה. יש הסבורים כי מקסום החירות מצדיק דיכוי של אנשים, הפרה של חוזים והפעלת אלימות נגד מי שחושב אחרת ממך. גישה זו עלולה להגביר את הדיכוי בשם המלחמה למען החירות. עלינו אפוא לזכור שעיקר הפגם בעבדות היא הפעלת כוח נגד אדם אחר במטרה לדכא ולהשפיל אותו.
Photo by Miltiadis Fragkidis on Unsplash
