"'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא' מלמד שהמקום גורם" לשון חז"ל (עבודה זרה ח, ב).
מהי טיבה של הדרישה לעלות אל "המקום ההוא"? מה הקשר שבין מקום להכרעת המשפט. לכאורה, אם יש לאדם ספק, עליו לפנות אל האנשים החכמים ביותר, יהיו אפוא שיהיו. ואכן, כעין זאת אומרים חז"ל במקור אחר: "ת"ר צדק צדק תרדף הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל" (סנהדרין לב, ב). מדוע אפוא מצווה כאן התורה ללכת דווקא אל "המקום ההוא".
למעשה, המוטיב של "המקום" מרכזי לספר דברים כולו:
והיה המקום אשר יבחר ה' א' בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' (דברים יב, יא).
ואכלת לפני ה' א' במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' א' כל הימים (שם יד, כג).
לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' א' נתן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א' לשכן שמו שם תזבח את הפסח (שם טז, ו).
וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' (שם יח, ו).
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א' נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א' לשכן שמו שם (שם כו, ב).
בעוד שבשאר ספרי התורה יש דגש על המשכן, צורתו בנייתו ועבודתו, (דבר שלא הוזכר כמעט בספר דברים), בספר דברים יש דגש על המקום שיבחר ה' א' לשכן שמו שם.
הסיבה לכך היא שבשאר ספרי התורה, ישראל חיים חיי מחנה. בסיטואציה זו, מה שמרכז אותם, הופך אותם לעם אחד המלוכד באמצעות הברית עם ה', הוא המשכן שנוסע אתם במרכז המחנה. אולם, משכן אינו דבר יציב. מה ששומר על האופי של המשכן הוא הצורה המדוקדקת שלו והאופי הקפדני של עבודתו. רק כך אפשר לשמור עליו בתור מוקד המרכז סביבו את המחנה הנייד.
אולם, עם הכניסה לארץ כל אחד פונה לנחלתו. ישראל מפסיקים להיות מחנה, וממילא, הם אינם חונים יותר סביב המשכן. שכינת ה' עלולה אפוא לאבד את מרכזיותה בהווי הישראלי. מכאן נובעת מרכזיות המקום. המקום אמור להחליף את המשכן בפונקציה של המרכזיות. הוא אמור להמשיך וללכד את ישראל סביב הברית עם הקב"ה. משה מבקש להחדיר לישראל שגם בארץ, ההתלכדות סביב שכינת ה' מכוננת את ההווי הישראלי.
אולם, שכינה זו אינה מתרכזת יותר במשכן לבדו, במבנה בעל הצורה המדודה, אלא ב"מקום". כאשר ישראל עוברים ממצב נייד למצב נייח, שכינת ה' עוברת להתרכז במקום נבחר, מקום שמרכז סביבו את ההווי הישראלי, שסביבו מתנהלים החיים הישראלים.
במצב זה, מי שמחפש את ה' על כל גבעה רמה, עץ רענן וקברי צדיקים, או כל מקום אחר שמבקש להיות מוקד רוחני, הן של קדושה, הן של תורה, הן של משפט והוראה, מביא חורבן על הארץ. הוא מפריד את ההכרה הישראלית מההתלכדות שלה סביב המוקד האחד של שכינת ה', שמבטא את הברית עם ה', לעבר אש זרה, עבודות זרות אשר לא ציווה ה'.
לפיכך, גם במקרה של דרישת ה' לדעת את דבר המשפט, אין לפנות אלא אל המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שמה.
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א' יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב, ב-ג).
