התורה מצווה את המלך בשלש מצוות לא תעשה ובמצוות עשה אחת. נאסר עליו להרבות סוסים, נשים וכסף והוא נצטווה לכתוב לו ספר תורה. בשלש מתוך ארבעת מצוות אלו ניתן טעם חיצוני לציווי, ללמד שהדבר אינו מחויב מצד עצמו אלא מחמת אפקט צדדי שלו. פרט לאיסור להרבות כסף וזהב, שנאסר מחמת עצמו ללא טעם חיצוני.
ריבוי סוסים הוא ביטוי של התעצמות צבאית. המקבילה של הדבר בימינו תהיה לא להרבות מטוסים או צוללות. התעצמות צבאית זו נאסרה מחמת החשש שהיא עלולה להשיב את העם מצרימה: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד".
נתינת הטעם "ולא ישיב את העם מצרימה" מלמדת שאין פסול עצמי בהתעצמות צבאית. השלטון אמור להיות בעל עוצמה צבאית ואין כל פגם מהותי בכך. אולם, ביציאת מצרים נאמר "ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרשון". ישראל ראו המצרים מעצמה בגלל כוחה הצבאי. ביציאת מצרים ביקש הקב"ה להראות שחשיבות האומה אינה נמדדת בעוצמה הצבאית שלה, ואין מה להתפעל ממצרים מחמת עוצמתם: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראתם עד עולם". לפיכך, נאסר על ישראל לעסוק בהתעצמות צבאית יתרה, שבכך הם עלולים לחזור למצרים, להתפעל שוב מכוחם של המעצמות הצבאיות באזור ולמדוד את עצמם ביחס אליהם, דבר שהקב"ה ביקש לשרש מישראל ביציאת מצרים.
"ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו". ריבוי הנשים של השליט הוא הדרך העתיקה לייצר קשרים עם קבוצות שונות. השלטון עסוק בדיפלומטיה ובפוליטיקה – פוליטיקה פנימית ודיפלומטיה בין ממשלות. הדבר כרוך ביצירת קשרים, כריתת בריתות, שלטובתם, נהוג להחליף מחוות וטובות הנאה בין אישים ובין שליטים. הביטוי העתיק לכך הוא לקיחת נשים רבות, המחזקת את הקשרים של המשפחות החזקות בממלכה אל השליט ומחברת בין ממלכות שונות. האישה, לא נעים אולי לומר, שימשה בעבר בתפקיד השמפניות והסיגרים של ימינו. היא הייתה שחקן חיזוק לטיפוח הקשר של קבוצה או ממלכה בבית המלוכה (ובמידה מסוימת, עד ימינו, על ידי שידוכים בין משפחות אצולה).
גם כאן, עצם העיסוק ביצירת בריתות וקשרים אינו פגום. אולם, הכתוב מזהיר פן יסור לבבו בעקבות העיסוק היתר בכך. השליט עלול להיות טרוד כל כך במקורבים שלו, בנסיעות החשובות לחו"ל ובקבלות פנים המפוארות שהוא זוכה להם שם, עד שהוא עלול להתאהב בכך ולשכוח את עמו. הוא עלול לשכוח שהסיבה שהוא מטפח את כל הקשרים הללו ומקבל את הכיבודים הכרוכים בהם היא על מנת לדאוג לעם ולהתחיל להרגיש שייך יותר אל הצמרת הדיפולמטית שאיתה הוא מתרועע. זהו מעין השוחד שמסלף דברי צדיקים, אך כאן, במה שנוגע לשליט. לפיכך, הכתוב מזהיר את המלך מפני עיסוק מוגזם בטובות ההנאה שנועדו לחיזוק קשרי הממשל. גם כאן, מדובר בדבר טוב מעצם טבעו (מבלי להיכנס לסוגיית השימוש באישה לצורך זה) אך הדבר עלול להסיר את לבבו של המלך מתפקידו העיקרי ולהטות אותו אחרי השפעות זרות.
האיסור השלישי, ריבוי הכסף והזהב, אינו מקבל טעם חיצוני. כלומר, הוא מגונה מצד עצמו. ריבוי כסף וזהב של השלטונות הוא אמצעי להגדיל את כבוד השליט בעיני העם, מה שנקרא היום "פרופגנדה", תעמולה. במקרה זה, התורה פוסלת נוהג זה על הסף. השניים הקודמים, ההתעצמות הצבאית ויצירת קשרי ממשל עמוקים, הם כלים חשובים, שהשלטון צריך לדעת להשתמש בהם במידה לצורך העם שאותו הוא משרת. הסיבה שהתורה אוסרת אותם אינה בשל פגם עצמי בהם אלא בשל השלכות שליליות שעלולות להיגרם משימוש מוגזם בהם. אולם, השימוש בהתפארות והתהדרות להאדרת שמו של השליט אין בה צד חיובי. אין בה כל שירות לעם, רק לשלטון. לכן לא היה צורך לתת טעם חיצוני לאיסור.
לצד איסורים אלו, המלך מצווה במצוות עשה מיוחדת: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' א' לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"
גם כאן, התורה נותנת טעם חיצוני למצווה הייחודית: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה". התורה מדגישה כי המצווה הייחודית שנצטווה בה אינה מחמת מעלה עצמית שיש לו בתור מלך. ספר התורה שנושא עמו המלך אינו כתר המעיד על זכותו המלכותית אלא בדיוק להפך. מצד עצמו, המלך אינו ראוי למצווה מיוחדת, אלא שבתור שליט, הוא מועד יותר מאנשים אחרים לחשוב שהוא נעלה על המון העם ושהוא מעל החוק. לפיכך, נצטווה שיהיה עמו ספר תורה שבו יקרא תמיד, ובכך יזכור שהוא אינו טוב משאר העם ואינו נעלה על החוק, אלא הוא פועל לפי המצווה הכתובה בספר, בדיוק כמו כל אדם אחר מישראל.
Photo by Mitja Bergoč on Unsplash
