צריך עיון > בין הסדרים > החירות שבעינוי והעונג שבחירות

החירות שבעינוי והעונג שבחירות

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

עינוי הגוף של יום הכיפורים אינו עומד בסתירה לשמחת הסוכות, אלא הוא נועד דווקא לאפשר אותו.

חג הסוכות תשפ"א

יום הכיפורים וחג הסוכות מבטאים לכאורה שיטות מנוגדות לעבודת ה'. יום הכיפורים מייצג עבודת האל בנוסח של הסתגפות ועינוי, בדרכם של אנשי נינווה: "ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו" (יונה ג, ז). ואילו סוכות, חג השמחה, מייצג עבודת האל מתוך שמחה: "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" (תהילים ק, ב). ואכן, עד היום ניתן למצוא גילויים לשתי גישות מנוגדות אלו. ישנם אלו שעבודת ה' שלהם היא סיגוף ועינוי ומיעוט שמחה, ויש אלו שעיקר עבודתם היא בריקוד ובניגון, בתוף ובחליל.

אלא שלכל אחד מצורות עבודה דתית זו יש גם את צדה האפל. אנו מוצאים כי השמחה הוא ביטוי של שכחת האל: "ישאו כתף וכנור וישמחו לקול עוגב. יבלו בטוב ימיהם וברגע שאול יחתו. ויאמרו לאלהים סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו" (איוב כא, יב-יד). " והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). אנשים שכל עניינם בשמחה וחגיגה מתוארים בתור שכחי אלהים. יראתו היא מהם והלאה, וכל חפצם הוא לחגוג, לרקוד, "להיות בשמחה תמיד".

לצד זאת, גם הצום ועינוי הנפש אינם נקיים מביקורת. בהפטרת הבוקר ביום הכיפורים אנו קוראים את ביקורתו הנוקבת של ישעיהו כנגד בני דורו המחזיקים לעצמם טובה בעינוי נפשם לפני האלהים. הבה נעיין בפרשה זו מעט (ישעיהו נח).

"קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם" – אומר הקב"ה לנביא. ומהו חטאם? "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב; ישאלוני משפטי צדק; קרבת אלהים יחפצון". הנביא מתאר כאן אדם המחזיק עצמו לצדיק, דורש אלוהים ומבקש לעשות רצונו. לכאורה תיאור של צדיק מושלם. אותו צדיק מפולג אינו חוטא חלילה בחטא השמחה, אלא מענה את נפשו לפני האלהים. הוא צם, מתענה, פורש מתענוגי העולם הזה ומייסר עצמו. אלא שלדאבון לב, הוא חש כי האל נותר אדיש להקרבתו. "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע" – הוא קובל.

ואכן, אם הוא צם, מתפלל ומתענה, מהו אפוא חטאו הגדול שכנגדו זועק הנביא בגרון ניחר ומרים את קולו כשופר?

"הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו" – משיב הנביא. ישעיהו מלמדנו כי גם בשעת הצום, הם ממשיכים לחפוץ בכל הדברים היומיומיים שלהם: "ביום צומכם תמצאו חפץ". וכאן, אומר הנביא, טמונים פשעם וחטאתם. הם אינם מבקשים לעשות רצון ה', אלא להמשיך להתעסק במה שהם אוהבים, במריבות ובדיכוי מי שחלש מהם: "הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע". יום הצום משמש עבורם כסות לריב ומצה ולהכות באגרוף רשע.

אבל איך? מדוע? הם הרי דורשי ה' ומבקשי קרבתו לכאורה – "ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלהים יחפצון"? כיצד הצום הופך עבורם מכשיר להצדקת הריב והמצה? אלא שהיא הנותנת. המחשבה שלהם שעינוי הנפש עצמו רצוי לפני הקב"ה חושפת יחס מעוות מאד לעבודת האל. הם רואים באל כוח גדול שמשתלם לשמור אתו על יחסים טובים. היחס שלהם לאל דומה ליחס של חברי כנופייה למנהיג שלהם. המנהיג הוא סך הכל האיש הכי חזק במערכת, ולכן מועיל להתחנף אליו, אבל אף אחד מחברי הכנופייה לא מעריך אותו מצד עצמו או סבור שראוי לעשות רצונו, אם לא מאימת חרונו או מתקווה לחסדו. כך גם אותם צמים, הם מוכנים להראות כניעה לאל על מנת שהוא בכוחו הגדול יסייע בידם. הם שואלים אותו שאלות חסודות ומתחנפים אליו על ידי ביטול עצמי בצום ותענית. אולם, כל מה שהם רוצים זה לזכות להידבק בכוח שלו, על מנת שיוכלו להמשיך "להכות באגרוף רשע". הצום עצמו משמש עבורם עילה לריב ולמצה: כל מי שאינו שותף להתבטלות ההמונית שלהם, שאינו משתתף בטקסי ריצוי האל שלהם, פוגע לדעתם ביכולתם לגייס את האל לטובתם. בעיני אותם "צדיקים", אלו שאינם מתבטלים אשמים בכל נגעי העולם. כי הרי ראש המאפיה, האל שלהם, בוודאי כועס על אלו שאינם נכנעים בפניו, ולכן חרון אפו מכה בהם.

כנגד אלה זועק הנביא בגרון ניחר: "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם!". והוא ממשיך להרים את קולו כשופר, ואומר להם: "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?! הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע – הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?!"

מטרת הצום, אומר הנביא, אינה כניעה אלא להיפך – שחרור:

הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים.

הצום עוזר לאדם להשתחרר ממרוצת החיים ומכבלי השגרה המדכאים תחתם רבים כל כך. באמצעות השבירה של השגרה –  השביתה וההיטהרות – האדם יכול לראות את העולם בעיניים חדשות. הוא יכול להבין פתאום שאין הכרח להשלים עם כך שהעניים הם עניים ובעלי הזרוע נוהגים בהם כרצונם. אפשר לשנות את המצב הזה: להתיר התאגדויות שמדכאות את חבריהם, לשלח לחופשי אנשים שרצוצים במסגרות שמשעבדות אותם, ובעיקר, לא להתעלם מכל העיוותים הגדולים והקטנים שכל כך התרגלנו לראות, עד שאנו חושבים שהם המצב הנורמלי:

והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם (ויקרא טז, כט-לא).

ביום כיפור השבתון כפול: שבת שבתון – גם ממלאכה וגם מאכילה. זאת על מנת להשתחרר לגמרי ממרוצת החיים ולהתחיל מחדש.

ולאחר שהאדם משתחרר מהכבילות לשגרה באמצעות הצום, הוא מבין לפתע שאין צורך לצום כדי ללכת בדרך טובה הרצויה בעיני ה'. הוא מבין כי הוא יכול להשתחרר מהכבילות לשגרה בעודו אוכל ושמח ומתענג על טוב ה', וכפי שממשיך הנביא ואומר:

אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.

גם שביתה מתוך עונג יכולה לשחרר את האדם משעבוד החיים – "אם תשיב משבת רגלך". היא יכולה לחלץ את האדם מהכבלים המגבילים אותו – "ממצוא חפצך ודבר דבר". וזאת ללא צורך עינוי, אלא להפך, מתוך עונג – "וקראת לשבת ענג". ואכן, מפסוק זה לומדים חז"ל שיש לענג את השבת במאכל ובמשתה (שבת קיח, ב). שכן כל עיקר השביתה והיציאה מהשגרה היא לסייע לאדם להתענג על הטוב שהקב"ה משפיע עליו: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".

ומתוך מילים אלו פונה הנביא לאותם הצמים, הקובלים על כך שה' אינו נענה לצומם ותעניתם, ואומר להם:

הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע. כי אם עוונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע […] פשע וכחש בה' ונסוג מאחר אלהינו דבר עשק וסרה הרו והגו מלב דברי שקר. והסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד כי כשלה ברחוב אמת ונכחה לא תוכל לבוא. ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו […] ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'". (שם, נט)

תגובה אחת על “החירות שבעינוי והעונג שבחירות

  • אהבתי את הדברים! וכם הכותרת מדוייקת. בפסיכואנליזה לאקאניינית מצויה מאד המילה "התענגות" (jouisance) ולא רק אכילה ודברים נעימים גורמים לזה, גם כאב, םיזי ונפשי, אשמה, צער ועוד – כולם עשויות ךהיות צורות של התענגות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל