צריך עיון > בין הסדרים > לשמוח עם כל הלב, גם אם בסוף נתאכזב

לשמוח עם כל הלב, גם אם בסוף נתאכזב

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

סוכות הוא החג שבו האדם יוצא ממקום האישי שלו, ומנסה לשתף את כל העולם בשמחתו. ניסיון זה מוביל אותו לאכזבה, שתגרום לו לבסוף להתכנס מחדש אל חירותו האישית. אבל אף על פי כן - שווה לנסות.

סוכות תש"פ
 

מה בין בית לסוכה? מטרתו של הבית אינה הגנה בלבד. הבית הוא הקן החמים של האדם, המעניק לו מקום שהוא רק שלו ומפריד אותו משאר העולם. עיקרו של הבית הוא הכתלים המפרידים אותו משאר העולם. הסוכה, לעומת זאת, לא נועדה אלא כדי להגן על היושב בה מפגעי מזג האוויר: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". מטרתה אינה ליצור מקום נפרד, אלא להגן בלבד.

ישנם שני חגים מרכזיים בלוח השנה היהודי. החג של הבית והחג של היציאה מהבית. חג הפסח הוא החג של הבית, של המקום הפרטי והמיוחד של האדם: "ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית", "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". לעומתו, סוכות הוא החג של היציאה מהבית, של ביטול המקום הפרטי של האדם: "'כל האזרח בישראל ישבו בסכת': מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז, ב).

פסח, חג החירות, תלוי בבית. החירות של האדם תלויה בכך שיש לו מקום פרטי בעולם. החיבור של האדם לביתו ולמשפחתו נותן לו קיום עצמאי. מסיבה זו אומרת הגמרא שעבדים אין להם יחוס (קידושין סט, א). עבד אין לו בית, והמקום שלו בעולם הוא בית-האדון. הוא אינו מיוחסים אלא לאדוניו. כדי להיות בן-חורין, על האדם להיות בעל הבית: "שה לבית אבות, שה לבית".

אולם בסוכות, בזמן האסיף, כשהאדם שמח עם היבול שהשיג בעמלו, כאשר הוא מוקף בשפע שזכה בו בברכת ה', ראוי לו דווקא לצאת מהבית. המעמד הפרטי שלו כבר יציב, ואז עליו לצאת מהבית ולחבור לכל אחיו. כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת: "בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' א' במקום אשר יבחר".

לכן סוכו הוא גם זמן החיבור לעולם כולו. השמחה של האדם פורצת ממנו והוא מעוניין לשתף את שמחתו עם העולם כולו. הוא מקריב שבעים פרים, כנגד שבעים האומות, מתוך הבנה שכאשר המעמד שלו מבוסס, כל העולם כולו יכול להנות מאורו הפרטי. "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאו-ת ולחג את חג הסכות" (זכריה יד, טז).

אולם השמחה המתפרצת של האדם אינה יכולה להמשך זמן רב. סופו של האדם לחזור אל ביתו הפרטי, ולהתכנס חזרה אל חירותו האישית. הפרים של החג מתמעטים והולכים, ככל שהאדם מתאכזב מכך שהעולם כולו אינו שותף לחוויה הפרטית שלו. וחלילה אף יותר מכך, במקום לעלות להשתחוות לה' צבאו-ת: "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". מסיבה זו, השיר של יום בסוכות מתאפיין בנימת כעס הולכת וגוברת. האכזבה של האדם מכך שהעולם כולו אינו שותף לשמחה שלו, הופכת לכעס כלפיהם. עד שביום האחרון, חובט האדם את הערבה מתוך תסכולו על כך שעם כל רצונו הטוב לשתף את האומות בשמחתו, הם אינם באים, במקרה.

וכך ביום השמיני חוזר האדם לתוך ביתו, וחוגג עם ביתו: "פר יחידי למה כנגד אומה יחידה" (סוכה נה ב).

אמנם, למרות האכזבה עלינו לזכור תמיד את התקווה שהתגלמה ביציאת מצרים, שבה "שמעו עמים ירגזון". התורה מלמדת כי בסוכות אנו זוכרים את הסכות בהם ישבנו בימים ההם: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' א'". הקב"ה הוציא אותנו ממצרים על מנת שיתקיים המצב המתואר בנביא:

"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א' יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב).

כאשר ה"בית", בית ה', יהיה בראש הרים, אז ינהרו אליו כול העמים למצא הדרכה, ללמוד את דרך ה'.

ואף על פי שלא נזכה לזה אלא "באחרית הימים", ועד אז ננחל אכזבה אחר אכזבה, אין לנו לשכוח יעד זה. ובזמן שמחתנו יש לנו לפתוח את ליבנו לכל.

2 תגובות על “לשמוח עם כל הלב, גם אם בסוף נתאכזב

  • יפה!

  • איך התקוה מתעוררת מחדש כל שנה? נשמע כמו מישהו שלא לומד מטעויות העבר.
    איך זה זמן שמחתינו היום שאין שום אסיף ושום שינוי.

    אפשר להוסיף שלכן החג מסתיים בהושענא רבה יום בעל אופי של יום הדין, שהאדם שקוע בדאגה על העתיד וזנח את השמחה המתפרצת של תחילת החג.

    ישר כח גדול.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל