צריך עיון > בין הסדרים > הבדלה וחברות

הבדלה וחברות

יש הסבורים שעיוורון צבעים וחוסר הבחנה בין אנשים הוא הבסיס לרעות; חז"ל מלמדים אותנו שההפך הוא הנכון.

פרשת תזריע-מצורע תשפ"א

"המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח ואינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו אצלו בכסותו" (דמאי ב,ג)

בעולמם של חז"ל, "חבר" הוא אדם שנזהר בענייני טומאה ומעשרות, וניגודו הוא "עם הארץ". כפי שמלמדת המשנה הנזכרת, קבלת החברות מותנית בהתרחקות של האדם מעמי הארץ. יש לשאול אפוא, מדוע בוחרים חז"ל את השם "חבר" לתיאור מי שאינו עם הארץ, האם זה לשון סגי-נהור? התנהגות של החבר הפוכה לכאורה מחברות: "אינו מוכר ואינו לוקח", "אינו מארח ואינו מתארח" – אלו פעולות בדלניות ולא פעולות חבריות.

***

בעקבות מותם של בני אהרן, התורה מצווה את בני ישראל על ההבדלה בין הטמא והטהור: בין הבהמה הטמאה לטהורה, ובין אדם הטמא לטהור.

חז"ל לימדו אותנו ששורש ההבדלה הוא בדעת: "אם אין דעה הבדלה מניין" (ירושלמי ברכות ה, ב. משפט זה מנמק את אזכרת הבדלה בין קודש לחול במסגרת ברכת חונן הדעת). אולם, אנו יודעים ש"דעת" אינה היכולת להבדיל אלא דווקא היכולת להכיר, לחבר. "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר התחבר אליה, הכיר אותה. אך אין סתירה בין הדברים, ידיעה של דבר היא אכן הכרה שלו, אך רק מתוך הכרת הדבר ניתן להבדיל בינו לבין דבר אחר. החושך מערב את הכל, ואינו מאפשר לדעת דבר; האור, לעומתו, מאפשר להכיר את הדבר, אך הוא גם מבדיל ומפריד: "בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו" (במדבר טז, ה). כיוצא בו, הטומאה יוצרת הפרדה בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, אך דווקא ההקפדה על הפרדת הטומאה מכוננת את החבירות.

האור מביא להכרה ומאפשר חיבור, אך הוא יוצר גם הבדלה. הדעת מחייבת הבדלות. החושך, לעומת זאת, אינו מאפשר הבדלה בין דברים, וכך גם הבערות. אולם, זו שגיאה חמורה לחשוב שעיוורון צבעים מביא לחברות. אי אפשר להתחבר אל דבר אם איננו מכירים אותו. אדרבא, עיוורון צבעים מביא דווקא לידי שנאה, עוינות והתנשאות. בחושך, כולם נדמים לאדם כמו אויבים. האדם מגשש את דרכו כעיוור והעולם כולו הופך לו למכשול, למהמורה שנתקלים בה ללא הרף, נחבטים, נופלים, מקללים ושוברים. בחושך האדם אינו רואה את האחרים סביבו, ולכן הוא מרוכז בעצמו בלבד. לכן האדם החשוך הוא גם אדם מתנשא. הוא אינו יכול אלא להתנשאות על כל מי שסביבו, כיוון שהוא אינו מכיר אלא את עצמו. שאר העצמים סביבו הם אבנים בדרכו, שהיחס הראוי להם הוא ניכור ועוינות.

הדעת, לעומת זאת, אינה סובלת התנשאות, היא אינה סובלת עוינות. הידיעה היא ההכרה, וההכרה היא הפך העיונות. ההתנשאות והעוינות הם ההפכים של הדעת. האדם אינו יכול לדעת את חווה אשתו עם הוא שונא אותה ומתנשא עליה. האדם חייב לצאת מתוך עצמו כדי לדעת את האחר. אולם, ידיעת האחר מכוננת הבדלה. כיוון שהאדם יודע את האחר, הוא יודע את נבדלותו, את אחרותו, והוא שומר עליה. האדם מפסיק להיות עיוור צבעים, והוא מתחיל להכיר את העולם, על הגוונים השונים והנפרדים שלו.

כך שדרך היחיד ליצור הרמוניה, ליצור שלום, הוא על ידי נר המאיר, המגלה את ההבדלים. רק שהאדם מכיר בהבדלים, יודע אותם, הוא יכול לפעול בעולם מבלי לרמוס את האחר ולהתנשא עליו, כלומר להגיע לחברות, ולהימנע ממריבות ומשנאה.

וכן במקרה של חברים, ההבדלה מעמי הארץ היא תנאי ליכולת של החברים להתחבר זה לזה. אם הם היו נוהגים בחוסר אבחנה, הרי שהם לא היו יכולים לסמוך אחד על השני, שאחד לא יפגע בשני באורחותיו. חשד זה היה פוגע בהכרח במערכות היחסים ביניהם. רק ההקפדה על ההבדלה בין טמא לטהור, ובין אדם הזהיר בהבדלות לבין אדם שהולך בחושך, אפשרה את החברות האמיתית בין תלמידי החכמים.

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר כל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול; יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך; למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך; ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

Photo by davisuko on Unsplash

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל