צריך עיון > בין הסדרים > כעצם השמים לטוהר

כעצם השמים לטוהר

הטומאה אינה תכונה של חומרים מסוימים אלא מצב של ערבוב. החינוך להבדלה מלמד אותנו להתרחק מהערבוב, ולגשת אל הקודש רק מתוך טהרה: הבחנה מזוקקת.

פרשת תזריע תשפ"ב

בעקבות הקרבת האש הזרה על ידי נדב ואביהוא, דנה התורה בהבדלה בכלל, ובדיני טומאה וטהרה בפרט: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור".

מהי טהרה ומהי טומאה? היה ניתן לחשוב כי טומאה היא תכונה מסוימת המאפיינת דברים שהתורה מונה כטמאים: הפרשות הגוף, שרצים ואף מחלות כמו צרעת. הדם, השרץ, הצרעת עצמה – הם "חפצא של טומאה". אולם, כמה הלכות בפרשתנו מעידות שהדבר אינו כה פשוט. אנו למדים ש"כולו הפך לבן טהור" ודווקא "ביום הראות בו בשר חי יטמא", והתורה חוזרת ומדגישה: "וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי" – הרי שהצרעת אינה "חפצא של טומאה", ודווקא הבשר החי מטמא.

נראה לומר שהטומאה היא הערבוב. הטומאה נובעת מהערבוב בין חי למת. טהרה, בהתאמה, מתארת צריפות, העדר עירוב. הטהרה משמשת במספר מקומות שם נרדף לדבר צרוף שהוצאו ממנו כל הסיגים: "ומי מכלכל את יום בואו ומי העמד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכברית מכבסים. וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף"; "אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים". הטומאה היא אפוא הפכה של הטהרה: היא מתארת מצב של ערבוב, של העדר טהרה. ואכן, כפי שאומר הפסוק הנזכר בפתיחה, הטומאה והטהרה קשורים אל ההבדלה. ההבדלה יוצרת את ההבחנה בין טומאה וטהרה. אי מובדלות היא טומאה, ומובחנות, ברירות, צריפות – טהרה. באמצעות ההבדלה, נוצרת הבחנה בין דבר "טהור" לדבר שאינו טהור, דבר טמא.

לפיכך, כאשר פשה הנגע בעור ולא נותר בשר חי, הטומאה נעלמת. הנגע נשאר – אך הוא אינו מטמא. הנגע כולו טהור – לא מעורבב בו דבר אחר. יש לפנינו נגע בטהרתו. אין זה אומר בהכרח שהנגע מפסיק להיות נגע, שהוא הופך לדבר טוב, אך הוא כבר לא טמא – הוא נגע צרוף, טהור. הטומאה שבה אל האדם כאשר נעכר המראה הטהור, שמתערב בו דבר אחר, גם אם אותו דבר הוא "בשר חי".

***

רוב הטעויות נובעות מחוסר יכולת להבדיל. תלמיד חכם הוא אדם שיודע לטהר את השרץ בק"נ טעמים. הוא יודע להבחין בצדדים החיוביים של השרץ, ולהבחין אותם מהצדדים הדוחים שבו. ורק מתוך יכולת זו, הוא יכול לפסוק הלכה ברורה, הלכה טהורה, שאומרת האם הדבר טמא או טהור. אולם, כאשר פועלים מתוך ערבוב הדעת ולא יודעים להבחין בין ענג לנגע, בין בשר חי למספחת, בין טמא לטהור – הכל מתערבב ומגיעים לידי טעות ולידי נזק.

מי שחי בטהרה אינו מתעלם מהנגע, אך הוא יודע להבחין בין נגע לבין בשר חי. הוא מתרחק מכל מה שטמא, שמעורבב, שיש בו סיגים ואי אפשר להעמיד אותו על בוריו. הגישה הטהורה ניגשת רק למה שניתן להבחין אותו, לבחון אותו בטהרתו. ובכך הטוב באמת טוב, ואינו מביא לטעות, לערבוב, להקריב במקום שלא אמרו להקריב, ולקצר במקום שאמרו להאריך. וככל שקרבים אל הקודש, חובת הטהרה גדולה יותר, כיוון שסכנת הטעות גדולה יותר.

ולפיכך אל ההבדלה בין טומאה וטהרה סומכת התורה את איסור העבודה לשתויי יין, שממנו לומדים חז"ל שאסור לאדם להורות הוראה כשהוא שתוי יין. כשניגשים להורות הוראה בהלכה, צריכים להיות צלולים, להיות מסוגלים להורות הוראות טהורות, מזוקקות. כאשר באים להציג דבר כדבר ה', צריך לדאוג שהדברים יהיו בבחינת "אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים".

Photo by Chris Barbalis on Unsplash

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל