פרשת תולדות משרטטת לנו את קורות שני בניו של יצחק, יעקב ועשו, ודרכיהם השונות. הפרשה פותחת במשיכות מכחול עבות המציירות את קווי האופי השונים של השנים: עשו איש יודע ציד, איש שדה; יעקב איש תם, יושב אוהלים. בהמשך, התפקידים מתחלפים, יעקב קונה את הבכורה בנזיד עדשים ולוקח את ברכות עשיו, ועשיו הופך להיות התם שמאבד את צידו. הפרשה נחתמת בכך שהשנים חוזרים למקומם לכאורה: עשו איש השדה לוקח לו אישה מבנות חת, שהינן מורת רוח ליצחק ולרבקה, ואילו יעקב התם הולך ללבן, לקחת לו אישה משם.
לאור זאת, יש לעיין מדוע באמצע תיאור תולדות יעקב ועשיו מספרת לנו התורה באריכות על פרשת מגורי יצחק בגרר ולקיחת רבקה בידי אבימלך. יתרה מזו, מבחינת סדר המאורעות, מפגש יצחק ואבימלך אירע לכאורה לפני לידת הבנים, שאם לא כן, קשה להניח שיצחק היה יכול להסתיר את העובדה שרבקה היא אם ילדיו ולומר "אחותי היא". כך שלכאורה פרשה זו מופיעה מחוץ לזמנה ומחוץ למקומה.
נראה אפוא לפרש כי פרשת יצחק ואבימלך מטרימה את ההבדל שבין ההנהגה של יצחק, ששולח את יעקב עצמו לחרן לקחת לו אישה, לזו של אברהם, שבנסיבות דומות, אינו מוכן לשלוח את יצחק עצמו בשום פנים ואופן, ואף משביע את עבדו שלא יעשה כך. היא למעשה מספרת על ההבדל בין מי שנולד בארץ למי שהגיע אליה בבגרותו.
לכאורה, אברהם שולח את עבדו לחרן מסיבה דומה לזו של יצחק: הוא אינו רוצה שבנו ייקח אישה מבנות הארץ. אולם, דקדוק הפסוקים מגלה כי מדובר בחששות שונים. אברהם אינו רוצה לקחת אישה "מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו". מה שמדאיג אותו הוא העובדה שהוא "יושב בקרבם". הוא לא רוצה להיבלע ולהתעכל בתוך הקרבים שלהם. הוא חושש שאם הוא יתחתן אתם, הוא ייטמע בקרבם. ואילו יצחק אינו שם את הדגש בכך שהאישה לא תהיה מקומית, אלא חשובה לו המשפחה, משפחת רבקה. טענת רבקה, שיזמה את שילוחי יעקב, הייתה שהיא אינה רוצה כלות נוספות כמו אלו של עשיו: "קצתי בחיי מפני בנות חת" – אבל לא מוזכר שהיה לה או ליצחק בעיה עקרונית להתחתן עם "אנשים מקרבם".
בהתאמה, אברהם חשש מאוד שבנו יעזוב את הארץ, ואילו יצחק ורבקה אינם מהססים לשלוח את יעקב חרנה. ישנו אפוא הבדל מהותי בין הגישה של אברהם לגישה של יצחק באותו עניין.
מה שמלמד ומבהיר טיב שינוי זה היא פרשת יחסי יצחק ואבימלך. פרשה זו חושפת את השינוי בין מעמדו של אברהם בארץ לזה של יצחק בנו. נכון, גם אבימלך לוקח את אשתו של יצחק, וגם הוא מנסה לדחוק את רגליו של יצחק ממקורות המים. אולם, דווקא הישנות תקריות אלו מלמדת על ההבדל המהותי במעמדו של יצחק. יצחק כבר אינו זר תלוש המחפש את מקומו בארץ, אלא תושב הארץ, המתמודד עם שאר תושביה על משאביה. נכון אמנם שמקומו אינו בטוח לחלוטין, והוא עדיין חושש שמא אנשי המקום יהרגו אותו על דבר אשתו, אבל הוא עדיין נמצא בפוזיציה אחרת. החשש שלו אינו מחמת גרותו, אלא מחמת שאנשי המקום אינם יראי אלהים. ואכן, אבימלך אינו לוקח סתם את "אחותו", אלא חוקר ודורש לפני כן. הוא מבין שלא מדובר באורח-פורח שאפשר להתעלל בו, אלא באדם שיש לחקור היטב לפני שהוא עושה פעולה שעלולה להזיק לו. כיוצא בו בסיפור הבארות. הוא אמנם צריך להתחרות עם אנשי הארץ, אבל הוא כבר בפוזיציה אחרת לגמרי מזו של אברהם. הוא מתחרה לגיטימי, שצריך לריב אתו, ולא מישהו שאפשר פשוט לסתום את בארותיו.
סיפור יחסי יצחק ואבימלך מאיר לנו אפוא את הרקע שעליו מתרחש המאבק בין יעקב ועשו. המאבק הוא על ברכת הארץ, על ירושתו של יצחק, שכבר קנה לו מקום וקנין ואינו חושש להיטמע בין יושבי הארץ. לאור זה, אפשר גם להבין מדוע יצחק אינו חושש לשלוח את יעקב לחרן. המולדת של יצחק היא ארץ ישראל, והוא מרגיש כי מקומו בה בטוח. זאת לעומת אברהם, שמולדתו הייתה חרן. אברהם חשש לשלוח את יצחק למולדתו – חרן. אבל יצחק אינו שולח את יעקב למולדתו, אלא למשפחתו. המולדת של יצחק היא ישראל, והוא יודע כי יעקב ישוב אליה – ישוב אל מולדתו.
"כי שאל נא לדר רישון וכונן לחקר אבותם. כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. הלא הם יורוך יאמרו לך ומלבם יוצאו מלים. היגאה גמא בלא בצה ישגה אחו בלי מים. עדנו באבו לא יקטף ולפני כל חציר ייבש" (איוב ח, ח-יב).
Photo by Shai Pal on Unsplash
