התנהגותם של הפלשתים תמוהה ביותר. הם סותמים את הבארות שחפר אברהם וממלאים אותם בעפר. מים הינם מצרך יקר המציאות בארץ הנגב, וסתימת בארות נראית כמו צעד לא רציונלי במיוחד: אם ידם הייתה משגת לסותמם, ודאי שהיו יכולים לגנוב את מימיהן, כמו שאכן עשו ליצחק – מדוע אפוא לסותמן?
נראה כי מטרת הפעולה שלהם היא מחיקת העקבות של אברהם. לאחר פטירתו, הפלשתים מבקשים לסלק כל זכר לדמות החריגה שניסתה לתקוע יתד בארץ. אברהם מגיע לאזור ומשנה סדרי עולם, והם לא אוהבים את זה. הם רוצים לחזור לחיים "הפשוטים" לפני הופעתו, ומעדיף "לחסל את מורשתו" אפילו אם הם יכולים לקחת ממנה תועלת.
תופעה זו מצויה עד היום. תהליך הרסטורציה לאחר מהפכה (שיקום מחדש. המילה שימשה לתיאור תקופת החזרת המלוכה לצרפת לאחר המהפכה הצרפתית) מלווה במחיקת כל זכר למהפכנים. כך, גם מבנים יפים שהם הותירו ופרויקטים אזרחיים אחרים נמחקים בלהט שחזור העבר ומחיקת עקבות המהפכה.
לאור הסתכלות זו על מעשי הפלשתים, ניתן להבין גם את פועלו של יצחק: "וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו". חפירת הבארות והחזרת השמות המקוריים אינה פעולה חקלאית גרידא, אלא היא נושאת מסר פוליטי עמוק בהרבה: יצחק משמר את מורשת אברהם, ודואג שהממשות שלה בשטח תישאר. הבארות, בתרגום לימינו, יהיו מוסדות החינוך, האנדרטאות, והמונומנטים שהשאיר אחריו מתקן חברתי דגול, שאת מורשתו מנסים למחוק.
זהו פועלו של יצחק: ביסוס פועלו של אברהם. במבט שטחי, נראה שהוא שעתוק של אברהם, אך מבט מעמיק יותר מגלה שהחזרה אינה חיקוי אלא יצירה בפני עצמה.
כאשר היה רעב בארץ, כעין הרעב שאילץ את אברהם לרדת מצרים, יצחק אינו עוזב את הארץ. יצחק אינו נווד חסר ארץ, כמו אברהם העוזב את הארץ בימי הרעב. הוא בן-הארץ – יש לו בארות במקום. בניגוד לנוודים, הנודדים אחר הגשם, יושבי הארץ אינם עוזבים בעקבות הבצורת, אלא זורעים ונושאים עיינים לשמים. ואכן, זה מה שיצחק עושה: "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'". בשנות הרעב הוא נשאר בארץ, ולבסוף מצליח להפיק "מאה שערים".
ניתן לראות כי לא רק הנהגתו האישית של יצחק שונה, אלא גם יחס הסביבה אליו יותר זהיר. כאשר יצחק יורד לארץ פלשתים, כמו אביו, לא לוקחים את "אחותו" מיד, כפי שעשו לאברהם. הגם שאבימלך מאד רוצה בכך (כמעט שכב אחד העם את אשתך), הוא ממתין זמן רב, בוחן ובודק (ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון) כדי לוודא שהיא אינה אשתו.
כיוצא בו, גם בנוגע לבארות עצמם ניתן לראות שהסביבה מייחסת יותר משקל ליצחק מאשר לאברהם. כאשר אברהם חופר בארות, לא רבים אתו עליהם. יושבי המקום אינם רואים בו איום, אלא קוריוז, תופעה חריגה, שאולי אף יש לכבד ולהעריך. אולם, ביצחק הם רואים כבר איום; מישהו שיש לקנא בו, מצד אחד, ולהיזהר ממנו, מצד שני. הם רבים אתו על הבארות, אבל נזהרים לקחת את אחותו.
תופעה חד-פעמית היא חריגה. כאשר היא חוזרת על עצמה, היא כבר מתחילה לעורר תשומת לב: קנאה, חשדנות, זהירות. כאשר היא מופיעה בפעם שלישית, היא כבר בגדר "חזקה" – אנשים רגילים אליה, ומשלימים עם קיומה.
מתוף כך, מקומו של יצחק הוא המאתגר ביותר באבות. הוא נמצא בצומת שבין להיות קוריוז חריג, לבין עובדה קיימת שיש לה חזקה. כבר אי אפשר להתעלם ממנו, מצד אחד, אך הוא אינו מבוסס דיו כדי להתקיים בביטחון.
ההצלחה של יצחק במשימה שלו מוצא את ביטויה באותן בארות. כאשר הוא מצליח לחפור באר שלא רבים עליה, הוא מרגיש שמשימתו הושלמה: "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". היכולת הייחודית של יצחק, להתברך בשנת רעב, למצוא מרחב שלא רבים אתו עליו, לקבוע את מקומו בשטח, ולהפוך לעובדה שאין עליה עוררין, מכשירה את הקרקע להקמת "בית ישראל".
הביטוי החזק של הצלחתו של יצחק לבסס את דרך אברהם נמצא בסוף הפרשה, כשהוא שולח את יעקב למצוא לעצמו אישה בחרן. אברהם היה צריך לשלוח את עבדו להביא אישה לבנו יצחק, מתוך חשש שאם בנו יצא מהארץ, הוא אף פעם לא יחזור. השורשים של אברהם בארץ היו רעועים, וקשה מאד לשכנע מישהי ממשפחה מבוססת, ללכת לגור באהל של חמיה הנווד. אולם, לאחר שיצחק מבסס את מקומו בתור אחד מיושבי הארץ, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שיעקב יחזור. הוא שולח את בנו למקום שממנו יצא אברהם לקחת לעצמו אישה משם, ולהביא אותה חזרה אל "ארץ אבותיו".
תמונה: [Packa [CC BY-SA 2.5
