בפרשת שמות, הקב"ה מבקש ממשה להיות השליח להוצאת ישראל ממצרים, ומשה מסרב ואומר: למה דווקא אני? תגובה דומה אנו מוצאים בפרשתנו, כאשר משה קובל על כך שהוא אינו האדם המתאים לתפקיד: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים". הקב"ה אינו מקבל את טענות משה, אך עולה השאלה, מדוע? מדוע באמת בחר הקב"ה במשה? איזה תכונה בו הפכה אותו לאדם הנכון לשליחות זו?
ניתן לשאול שאלה דומה, מהכיוון ההפוך: איך יתכן שפרעה היה מוכן לסבול את משה, נציג העבדים המעז לבוא אליו בדרישות ובאיומים, ורק לאחר מכת ברד כבודו נפגע לפתע והוא אומר לו שלא יבא אליו יותר? מה היה הכוח של משה, שאפשר לו לפתוח במשא ומתן עם פרעה, מבלי שהלה יצא מן הכלים?
נראה שהכוח המיוחד של משה היה דווקא הענווה שלו. גם כשהוא בא לדבר אל פרעה, הוא לא עשה זאת בהתנשאות, כמי שבא להכריח אותו לפעול בניגוד לרצונו, אלא כמי שבא לשכנע אותו, שכך ראוי ונכון לנהוג, ושזה לטובת המצרים לנהוג כן. משה סבר שתכונה זו הופכת אותו לאדם שאינו מתאים להנהגה. הוא ראה בעצמו כבד פה ולשון, הפורש טיעונים באופן איטי ומגומגם, ללא כריזמה, ללא עוצמה אישית סוחפת – אך דווקא תכונות אלו אפשרו לו לגשת אל כל אדם.
הקב"ה לא רצה את המנהיג הכריזמטי שלא ניתן לעמוד בפניו. אם הוא היה רוצה להכריח את ישראל לצאת או את פרעה להוציא אותם, היו לו דרכים אחרות לעשות זאת. הוא לא היה צריך לשם כך את משה, וגם לא כל אדם אחר. הוא היה יכול להנחית את מכת בכורות על מצרים ללא כל הקדמות, ולהוביל את ישראל ישירות אל קריעת ים סוף.
אולם, ממהלך הדברים אנו למדים שהקב"ה רצה ללמד את ישראל וללמד את מצרים. הוא רצה לשכנע אותם. לשכנע את ישראל שהם בני חורין, ולשכנע את מצרים שהם אינם ראוים להיות עבדים.
מצרים, שבנתה את העוצמה שלה על שעבוד עבדים וחשבה שהאלים עצמם נתנו לה את הזכות להיות אדוני העולם, היו צריכים להכיר בכך שאין להן זכות לשעבד את ישראל. כלומר, לא היה די בכך שישחררו אותם בעל כורחם, אלא היה עליהם להכיר בכך שהם אינם ראויים להיות אדונים עליהם, שישראל הם בני חורין, עמו של ה' אלוקי ישראל, והם אינן יכולים להשתעבד לאיש.
כדי לחולל שינוי אמיתי – לא שינוי קוסמטי שיכול להתהפך חזרה עם שינוי יחסי הכוח – היה צורך שהמצרים יסכימו וירצו שישראל ילכו. וכן אמר משה לפרעה בסוף הפרשה "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ: ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ"
לפיכך, התכונה הנדרשת להוצאת בני ישראל ממצרים הייתה דווקא יכולת ההסברה הישירה, ולא כישורי הדיפלומטיה הזהירה. כדי לשכנע את המצרים נדרש אדם שרואה ערך עליון בשכנוע ולא בכפייה. במילים אחרות, נדרש אדם שיודע לשמוע, להקשיב, ולא אדם שיודע לדבר. רק אדם שקשוב לאחרים כל כך, שקשוב אפילו לטענות של פרעה, שאינו משתכנע ממנו, יכול לשכנע את האחר לתקן את טעותו ולאמץ דעה אחרת.
רק מי שחסר כל שמץ של התנשאות, ואינו מנסה לשכנע אלא מכח חתירה לאמת, ולא מכח שמו ומעמדו, לא מכח גדלותו ועודף חוכמתו – רק אדם כזה יכול באמת לשכנע את האחר לקבל את דעתו. לא כפייה פיזית ולא כפייה רוחנית.
אדם כזה היה משה, העניו מכל אדם.
ישר כח
מאד נהנה מדברי התורה וחוזר עליהם בפני אחרים
אני חושב שניתן היה לכתוב את שתי הפסקאות האחרונות ללא השימוש במילה "רק"
לענ"ד זה גם נכון יותר וגם משקף טוב יותר את תוכן המאמר
חזק ואמץ