בפרשת ויגש מגיעה לשיאה ההתנגשות בין יוסף ליהודה. מדוע המפגש בין השנים כל כך טעון? מהיכן נובעת השנאה של יהודה ליוסף?
אפשר לראות ביוסף ויהודה שתי אסכולות של תיקון חברתי: החולמים והמבקרים.
יוסף הוא בעל החולמות ויהודה ואחיו – מרגלים. לאדם החולם יש שאיפה, חזון שאותו הוא משתוקק להגשים. הסיכון בבעלי חלומות הוא שלעיתים השאיפות הכמוסות שלהם עלולות לבא על חשבון אחרים. חולמים הם אנשים שנוטים לראות את כל האמצעים ככשרים להגשמת חלומם, והם מתקשים להבחין בכך שלפעמים החלומות הנהדרים שלהם הם הסיוט הנוראי של אדם אחר.
לעומתם יש את המבקרים, המרגלים המחפשים את ערוות הארץ. מבקרים אלו עסוקים בחיפוש הפגמים והקלקולים של מציאות החיים בהווה. המבט שלהם אינו נישא אל העתיד – הם אינם בעלי חלומות. הם יודעים לראות נכוחה את ההווה, ולחשוף את הצדדים הבעייתיים שבו. גם הם יכולים להגיע למעשים חמורים מתוך הביקורת שלהם. הבהלה שלהם לחשוף שחיתויות ולתקן קלקולים עלולה לעלות ביוקר. הטהרנות שלהם יכולה להרוס לגמרי את החברה. הם נוטים למצוא בכל דבר פגמים. הם חושדים בכל דבר ובכל אדם, ומחפשים תמיד את המניעים האפלים מאחוריהם. קשה להם לראות כוונות כשרות באנשים אחרים מלבד עצמם. הם אולי ביקורתיים גם כלפי עצמם, אבל הם בטוחים בצדקתם וחושדים תדיר באחרים.
יוסף הוא איש חולם. "את אחי אנכי מבקש", הוא אומר לאיש שמוצא אותו תועה בשדה. יש לו חלום, והוא רואה את המציאות דרך העיניים החולמניות שלו. הוא מבקש את אחיו, ואינו שם לב שהם שונאים אותו ומבקשים להורגו. בחלומו הוא רואה את כל המשפחה מתאחדת סביבו, והעובדה שהמציאות בהווה אינה כזו נעלמת ממנו.
לעומת זאת, יהודה ואחיו חושדים בכל מעשיו, ומקנאים ושונאים אותו עבורם. כיוצא בו, בכל מה שקורה להם במצרים הם רואים רדיפה, ואינם מעלים על דעתם שיש כאן מטרה, שיש לסיפור מסגרת יותר רחבה. הם לא מצליחים "לחלום". לחלום למשל שהאיש שאותו הם פוגשים "מחפש אותם", אבל לא בגלל שהוא מעוניין להתנכל להם, אלא בגלל שהוא מבקש את קרבתם. המבט הביקורתי שלהם מצליח לכל היותר לראות בדבר עונש על חוסר רחמנות שלהם, אבל הם אינם מעלים על דעתם שמא יש איזושהי מטרה במעשי האיש שהם אינם מצליחים לראות. במצרים, דווקא יוסף החולם שלא זיהה את שנאת אחיו, מצליח להכיר אותם, בזמן שהם "לא הכירוהו". הם מעולם לא הכירו את יוסף. הם הצליחו לראות את ההווה, אבל לא הבינו את חלומותיו.
השיא של ההתנגשות בין הגישות בא לידי ביטוי בפרשנות שנותן יהודה למאורעות לפני האיש. יהודה מציג את הדברים כביכול יוסף התאכזר אליהם ואל אביהם בדרשו להביא את ילד הזקונים היקר לאביהם אליו. בעוד שהם, האחים, דואגים לאביהם הזקן. יוסף, פרשן החלומות, מצליח לראות תמיד מעבר לגלוי לעין. אבל יהודה מפספס לגמרי את משמעות הכסף הנמצא באמתחותיהם. מדוע שהמושל יחזיר להם את הכסף? ואם הוא מחזיר להם את הכסף, מדוע הוא מתגולל על הגביע הנמצא באמתחת הקטן? אלו רמזים חשובים ועבים, אבל האחים מחמיצים אותם ומשוכנעים כל הזמן שרודפים אחריהם, שמחפשים אותם, שמתנכלים אליהם. הפרשנות שלהם לכל מה שקורה סביבם היא שלילית. יתרה מזו, בכך שיהודה אינו מנסה להגן על בנימין ולומר שהוא לא גנב את הגביע, אלא מי ששם את הכסף באמתחותיהם הניח שם גם את הגביע, יש רמז ברור (המופיע במדרש) שגם הם חושדים בבנימין.
האחים יודעים היטב למתוח ביקורת על אחרים. הם יודעים גם לבקר את עצמם: "אבל אשמים אנחנו", אומרים האחים; "צדקה ממני" אומר יהודה. אולם עם כל זאת, הם אינם מצליחים לחבר את הנקודות ולראות את התמונה הגדולה. הם אינם מצליחים לשנות את נקודת המבט שלהם על המציאות ולחלום – לחלום שאדוני הארץ אינו מחפש אותם, אלא מעוניין בקרבתם, לחלום שיוסף אינו מנסה להתנשא עליהם, אלא רוצה שהם יכירו בו ויעריכו אותו.
גם אחרי שיוסף מראה להם את השיבוש בגישתם, הם עדיין אינם מצליחים לראות יוסף כפי שהוא, ועדיין חושדים בו שיתנקם בהם אחר מות אביהם.
בפרשה זו, מלמדת אותנו התורה על הבעיה בגישת המבקרים, המרגלים, המחפשים בכל דבר את הקלקול שאותו הם צריכים לתקן. ללא חלום, מלמדת התורה, אפילו את עצמך אינך יכול לתקן.
