אין בלבנו אלא אחד

"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ברכת יעקב הוא בריבוי הגויים היוצאים ממנו. לאברהם וליצחק היה רק בן אחד שהמשיך את דרכם, ואילו ליעקב היו שנים עשר. אך כשם שיצחק לא היה "דולה ומשקה" מתורתו של אברהם אלא הוא פיתח דרך משלו כך גם יעקב וכך גם בניו. בני יעקב לא היו שנים עשר שכפולים של אביהם, אלא שתים עשרה דרכים ייחודיות ושונות זו מזו. אולם, עם כל זאת, לא היה בליבם אלא אחד.

כשיעקב אבינו בה לברך את בניו, להשאיר להם צוואה שבה הוא מציין את תכונותיו הייחודיות של כל אחד מהם, הוא נבהל לרגע. לאן כל זה הולך – חשב. האם אפשר להעלות על הדעת תכלית אחת שתצא מכל הריבוי הזה? הוא ניסה לחשוב על הקץ, על המקום שבו כל שנים עשר השבילים מתלכדים לאחד, ונתסלקה ממנו שכינה. מיד נפל בו חשש, שמא העובדה שלא ניתן לראות את התכלית של כל הדרכים השונות אומרת שאי אפשר לראות בהם קבוצה אחת שלמה אלא יש בהם בהכרח איזה פסול?

אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אולי בדרכים שלנו אנו שונים זה מזה, אך כולנו מבקשים דבר אחד.

כבר אלפי שנים נפוצה בעולם גישה הסבורה כי הפתרון לתחלואי העולם, למלחמות ולסכסוכים, הוא הפיכת העולם כולו, על כל גווניו, לאחד. ממגדל בבל ועד האיחוד האירופי, הרעיון של מערכת ערכים אחידה המושלת בכל לא חדל מן העולם. לפי רעיון זה, ביום שבו כל העולם כולו יהיה בדעה אחת ודברים אחדים, שהכול יזדהו עמם ויהיו נתונים תחתיהם – יבוא השלום לעולם. לפי תפיסה זו, כל מי שנוטה מההגמוניה השלטת יש להילחם בו ולשלול את הלגיטימיות שלו, מחמת שהוא הורס את הסיכוי לשלום העולמי המיוחל.

עם ישראל, לעומת זאת, נבנה מתוך הריבוי, מתוך שנים עשרה שבטים שונים, שממש לא דיברו "שפה אחת ודברים אחדים". הפרשות האחרונות מספרות לנו על המאבקים הקשים בין בניו של יעקב, שהיו אולי קשים אף יותר מהמאבקים בין יצחק לישמעאל ובין יעקב לעשו. ומאבקים אלו אינם נעצרים בפרשת ויחי; הם ימשיכו ללוות את ישראל גם בדורות הבאים. במה אפוא ניכרת אחדותם? מה הופך את שנים עשר בניו של יעקב לעם אחד, יותר משני בניו של אברהם או שני בניו של יצחק?

מתחילה, סבר יעקב כי מה שמאחד את בניו היא התכלית: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין" – הוא דימה לחשוב כי השאיפה המשותפת לקץ הימים, לאיזה מצב אידיאלי שכל השבילים יחד מובילים אליו, היא מה שהופכת את בניו לעם אחד למרות השוני ביניהם. אלא שנסתלקה ממנו השכינה, והוא לא הצליח לגלות תכלית כזו.

אמרו לו בניו, יכול להיות שאיננו מצליחים לראות כיצד יראה קץ הימים – לאן כל זה מוביל וכיצד יתברר לבסוף כי כל הדרכים הובילו לקראת תכלית אחת ויחידה, אולם, מה שמאחד אותנו אינה נקודת התכלית אלא נקודת הבסיס: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד.

"באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"

יעקב הבין שבין בניו יש אחדות פוליטית, גם אם אין ביניהם אחדות דעים לגבי איך צריך להיראות העתיד וודאי שלא לגבי הדרך הנכונה להגיע אליו. מה שמאחד את בניו הוא זה שהם מקבלים עליהם את העול של מלכות אחת, מלכות הקב"ה. ומלך מולך על עמים רבים, שכל אחד פועל לפי דרכו, וכולם מקבלים עליהם את הנהגתו. האיחוד אינו בא מאחדות הדעות, דבר שמדרדר והורס את האנושות, אלא מתוך אחדות לאומית, שמשמעה הכרה בנקודת ראשית משותפת, שמאפשרת שיחה בין כולם. האחדות אינה בדעה אחת ודברים אחדים, שזה דבר מזיק ביותר, אלא בכך שיש אב אחד לכולם, מלך אחד לכולם. ומתוך כך, שאיפה להגיע לתכלית אחת. אמנם ריבוי הדרכים, הדעות והסגנונות לגבי טיבה של אותה תכלית והאמצעים להגיע אליה אינם אלא ברכה.

"והיה ביום ההוא […] ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים" (ישעיהו יא, יא-יג).

Photo by Sharon McCutcheon on Unsplash