לאברהם אבינו מערכת יחסים מורכבת עם סדום. בן אחיו, לוט, הולך לגור בה לאחר שהוא נפרד מעליו. לאחר מכן, אברהם מציל את אנשיה ממלחמת מלכי הצפון, לאחר שיחד עמם נשבה לוט. עם זאת, הוא לא מסכים לקחת דבר עבור הצלה זו. לבסוף, כאשר נגזר על אנשי סדום כליה, אברהם עותר לקב"ה ובדין ודברים שיש לו עמו, הוא מתקשה להבין מדוע נגזרה עליהם כליה. מה אפוא הקשר בין אברהם לסדום, ואיך יוצא שגורלו נקשר בגורלם שוב ושוב.
סדום נתפסת בנביאים ובמסורת חז"ל בתור סמל הרשעה: "כי מגפן סדם גפנם ומשדמת עמרה ענבמו ענבי רוש אשכלת מררת למו" (שירת האזינו). כשהנביא ישעיהו מתאר את חטאת ירושלים, הוא אומר "כסדום היינו, לעמורה דמינו" (ישעיהו א, ט), ולאחר מכן: "הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדם" (שם ג, ט). כך מתבטא גם ירמיהו: "ובנבאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלך בשקר וחזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו היו לי כלם כסדם וישביה כעמרה" (ירמיהו כג, יד). כיצד אפוא הולך אחינו של אברהם, שהיה קרוב לו ויקר לו, שהרי אברהם נחלץ לעזרתו, לגור עם אנשים חטאים כל כך?
ביחזקאל, מפרט הנביא מהו שורש חטאת סדום: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט). סדום אינה מתוארת כאן כאם כל שפלות וחטאת, אלא בתור עיר שלווה ובטוחה, שכל חטאה הוא שאינה מחזיקה יד עני ואביון. אנשי סדום היו אפוא אינדיבידואליסטים קיצונים – הם היו "ליברטריאנים" מהסוג שאותו מתארת הסופרת האמריקאית איין ראנד. המוטו שלהם היה: "שלי שלי ושלך שלך", כמו שאומרים חז"ל. הם האמינו באמת ובתמים שאדם חייב לפעול רק לטובת עצמו, ואם הוא יעשה מעשה אלטרואיסטי טהור, הוא עלול לערער את כל המרקם החברתי ולהרוס את השלווה והבטחון שלהם. הם דאגו רק לעצמם ולא לאחרים. וכפי שלימדו רבותינו, שמי שאוסר על השני להנות ממונו כאשר "זה נהנה וזה לא חסר" אוחז במידת סדום (בבא בתרא יב, ובראשונים שם).
אולם, תכונתם האינדיבידואלית קרבה אותם במידה רבה אל אברהם. אברהם אבינו היה גם הוא אינדיבידואליסט – "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד), "שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מה, יג). הוא מרד במוסכמות שעליהם גדל ויצא לדרך חדשה – עזב את מולדתו ואת בית אביו. מתוך כך, אין להתפלא שאחיינו חש בנוח בקרב אנשי סדום, העצמאיים והחופשיים, שלא ניסו לכפות את דעתו עליהם, ונתנו לו לחיות כפי דרכו. יתרה מזו, אפשר להבין מדוע חש אברהם אהדה מסוימת אל אנשי סדום. הוא לא האמין שלא יימצאו עשרה צדיקים בקרב אנשים כה חופשיים ועצמאיים.
אלא שהאינדיבידואליזם הסדומי יצר חוסר אכפתיות קיצונית כלפי הזולת. האידיאל של "חיה ותן לחיות" הפך עם הזמן לאטימות קיצונית כלפי האחר, עד כדי שנאת זרים ובוז עמוק לנזקק. לא רק שאנשי סדום לא עזרו לזר ולנזקק, אלא שהם ראו בכך מידה רעה, ודרשו מלוט להוציא את האנשים שבאו אליו הביתה, כדי להתעלל בהם. הם האמינו שעזרה לזולת תהרוס אותם, ותפגע בחומה שהם יצרו בינם לבין העולם. הם לא רצו הומלסים ברחובות; נזקקים שדופקים בדלת; וועדות צדקה שלוקחות את הכסף שלהם ומעניקה אותו לחלשים.
השיעור שהקב"ה נותן לאברהם בהפיכת סדום הוא אפוא חשוב מאין כמוהו. אברהם לומד שישנם שני סוגים של אינדיבידואליזם. יש אינדיבידואליזם שנוצר משפע ושלווה – "גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה". מתוך שפעה זו, האדם מתחיל להרגיש שאינו זקוק לאחר, ומסתגר בתוך העולם הדמיוני שלו. אינדיבידואליזם זה הביא את אנשי סדום למרוד בארבעת המלכים, שכבשו שטחים נרחבים והיו כמשתמע בעלי עליונות צבאית משמעותית. האינדיבידואליזם המנותק של אנשי סדום הביא אותם לחשוב שאם הם עשירים ומוצלחים, אף אחד לא יצליח לפגוע בהם. זהו אינדיבידואליזם שנובע מפינוק יתר, ומביא את האדם לתחושה של "אני ואפסי עוד".
אולם, הנהגה זו היא אנטיתזה לאינדיבידואליזם של אברהם אבינו. עצמאותו של אברהם אינה נובעת מגאון ושלוות השקט, אלא מהשאיפה הכנה לצדק ויושר, שאינה מניחה לו לאמץ בפשטות את הנורמות הפגומות השוררות סביבו. עשר הניסיונות שאברהם עובר באים בדיוק בשביל זה: האינדיבידואליות של אברהם, המסירות שלו למטרה, מזדככת בעקבות עמידתו בכל הקשיים העומדים בדרכו.
אינדיבידואליזם זה אינו הופך אותו לאנכי וסגור, אלא בדיוק להיפך – לאכפתי ומסור. הוא הולך ללחום במסירות נפש להציל את בן אחיו, על אף שהלה רב עמו ונטש אותו לאחר שהתעשר בזכותו. לא זו בלבד, אלא שקשה לו לשמוע שהקב"ה הולך להשמיד עיר של אנשים רעים וחטאים, והוא מנסה להפך בזכותם. הוא אינו כמו נח שבונה לעצמו תיבה, ומסתגר בתוכה על מנת להציל את עצמו, אלא הוא מחפש צדיקים גם בסדום.
האינדיבידואליזם של אברהם אינו זלזול והתעלמות מאחרים, אלא חירות המוקנית לאדם המחפש את האמת בלב שלם; אדם המוכן לסבול קשיים רבים במהלך חיפוש זה, שחוקר על מנת להבין את האמת המרה (כפי שעשה בסדום) והולך עם מה שרואה כאמת עד הסוף, ואף על פי כן מוכן לוותר עליה כאשר הוא מבין שטעה (בעקידה).
הסיפור של סדום מלמדנו אפוא שכאשר המרדנות של האינדיבידואל אינה טהורה, כפי שהיה עם לוט שנלווה לאברהם, סופו להידרדר לסדום.
"שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" (ישעיהו נא, א-ב).
תמונה: Zoharsegal, via Wikimedia Commons
לא קראתי את כל האיין ראנד, אבל המוסכמה היום היא, שגם מדינה קפיטליסטית זקוקה לתת רשת בטחון לאלה שנכשלים בנסיונותיהם להתפרנס. כי לא יחדל מי שיכשל ביזמות שלו או בעסקיו מקרב הארץ. ואם לעניי העניים לא יהיה לחם, אז לא יתאפשר לעשירים להנות מעשרם, כי יקומו עליהם וירצחום נפש
ואני לתומי חשבתי שהכותרת מתייחסת להבדל בין 'יחיד' של המונותאיזם השולל 'שניות' ובין 'אחד' השולל לא רק 'אל נוסף' אלא שגם החי"ת והדלי"ת של היקום מאוחד עם האל"ף שאין עוד כל מציאות עצמאים מלבדו [כמבואר בשער היחוד והאמונה' לבעל התניא]
השימוש בכותרת זו לתוכן החברתי-תרבותי שבמאמר 'מסלף' את תוכנו.
רק יחזקאל. תמיד אתה במקום הנכון בזמן הנכון. הכותר מטעה – ראה שער היחוד והאמונה לאזה"ז