צריך עיון > בין הסדרים > בעל החלומות: בין חלום להזיה

בעל החלומות: בין חלום להזיה

אנו רגילים לחשוש מבעלי חלומות עם דמיון פוליטי מפותח מידי, ובצדק. אבל חלומות אינם בהכרח הזיות. חשוב להבחין בין השנים.

פרשת וישב תשפ"ב

כאשר האחים מבחינים בבואו של יוסף, במפגש הטרגי שבו הם זוממים להורגו, הם אומרים זה לזה: "הנה בעל החלמות הלזה בא". ומיד לאחר מכן, כאשר עולה בדעתם לפגוע בו, הם חוזרים ומציינים את החלומות: "ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו". נראה אפוא שמה שמכעיס את האחים יותר מכל הוא היותו של יוסף חולם, "בעל חלומות". סיפורם של יוסף והאחים הוא אפוא סיפור הטינה הקמאית של הפרגמטיסטים, ה"מציאותיים", כלפי החולמים.

לפרגמטיסט יש שני רגליים על הקרקע. הוא יודע מה שלפניו ואינו מיפה את המציאות האכזרית באמצעות חלומות על עתיד ורוד יותר. שמעון ולוי יודעים היטב מיהם אנשי שכם, והם יודעים היטב שאסור לתת לסביבה להפוך את אחותם לזונה. הם מוכרים לאנשי שכם "חלום" של אחווה, ובצעד ציני, שוחטים אותם ברגע חולשתם. אין להם אשליות לגבי מה שהם מתמודדים אתו.

החולם, לעומת זאת, רואה את העולם דרך החלום שלו. הוא אינו רואה את מה שישנו אלא את מה שיכול להיות. הוא מסתכל על הסביבה דרך הפרספקטיבה של החלום. הוא מסוגל, למשל, לא להשגיח בכך שאחיו שונאים אותו ומתעבים את חלומותיו, ולגשת ולספר להם אותם ולהעצים את טינתם.

הפרגמטיסט רגיל לזלזל בחולם ואף לגלות עוינות כלפיו. הוא רואה בחולם אדם מסוכן לעצמו ולסביבתו. תמיד זמינים באמתחתו סיפורי אימה על אידיאליסטים תמימים שהתעלמו מן המציאות וחיו באיזה "זמן חלום", עד שזו התפוצצה להם בפנים. ופעמים רבות הפרגמטיסט צודק. חלומות הם אכן עסק מסוכן, בעיקר בתחום הפוליטי.

אולם, לא כל חולם הוא הוזה. אדרבה, פעמים רבות החולם רואה דברים שהפרגמטיסטים אינם רואים. הפרגמטיסט מצליח להסתכל רק לאחור. הוא תמיד גוזר ממה שהיה על מה שיהיה. הוא משול לאדם שמתקדם בשביל כשפניו מופנות אל הכיוון ההפוך: הוא אינו רואה את השביל שלפניו, אלא את הדרך שהלך בה. הפרגמטיסט רואה רק את העבר. הוא חסר מעוף, חסר חזון. הוא מזהה רק את הצפוי מראש, ומחמיץ פעם אחר פעם את "הברבור השחור", גם כשכל פעמוני האעזקה מצלצלים בעוז. אם הוא נמצא בשנות שובע, הוא מתנהג כאילו לעולם לא יבוא רעב. אם הוא נמצא בשנות רעב, הוא מתנהג כאילו לעולם לא יבוא שובע. הוא מניח תמיד שמה שהיה הוא שיהיה.

אבל דברים יכולים להשתנות. עבד יכול להפוך למלך. הילד הקטן יכול לרשת את מקום הילד הבכור. מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה. החולם יודע זאת. הוא מצליח להפנות את המבט קדימה, ולא להתקדם עם הפנים לאחור. היכולת לחולם מאפשרת לו לראות את מה שיכול להיות.

ההבדל בין החלומות המסוכנים לחלומות המועילים הוא הבדל דק אך חשוב. הסוג המסוכן של החולמים הם אלו שהחלום משמש עבורם אמצעי לבריחה מהמציאות. החלום מאפשר להם לברוח מדברים שאינם נוחים להם ולעצב לעצמם עולם פנטסטי, שבו כל רצונותיהם מתגשמים. בעולם זה אין סתירות, אין כאבים, והם זוכים לכל הכבוד והעונג שאליו הם משתוקקים בסתר. חלומות כאלו הם עסק מסוכן מאד. הפוליטיקה של המאה האחרונה מספקת לנו שפע של הוכחות לכך. אפשר בהחלט להבין ממה האחים חששו…

אולם, לא כל חלום הוא הזיה, פנטזיה. ישנם "חלומות אמיתיים". החולם האמיתי אינו בורח מן המציאות ובורא עולם דמיוני שבו שוררת חוקיות שונה מזו של העולם האמיתי אלא מצליח לזהות את הפוטנציאל שיש במציאות שלפניו, הפוטנציאל הנסתר מהעין. בשפה של ימינו, היינו מכנים חולם מסוג זה "יזם". היזם מצליח לראות את הפוטנציאל במקומות שאנשים אחרים רואים רק אדמת טרשים. הוא מצליח לראות את הזהב שמתחת לתבן – לא באמצעות כוח דמיונו, אלא באמצעות העין החודרת שלו.

סימן ההיכר של החולם הגדול, שחלומו אינו הזיה אלא ראייה מפוקחת, היא היכולת להתעלם מהעוינות כלפיו. החולם האמיתי הוא זה שעין רעה אינה שולטת בו. ומבחינה זו, הוא היפוכו המוחלט של ההוזה.

ההוזה השבוי בדמיונו כועס על כל מי שאינו שותף להזייתו. כדי להתענג על הפנטזיה, הוא זקוק לאישור חיצוני מתמיד. האישור החיצוני מאפשר לו לברוח מהמציאות הקשה אל העולם הפנטסטי שבחלומו. ולהפך, כאשר הסביבה דוקרת, ומזכירה לו שהוא חי בחלום, הוא מאבד את היכולת לברוח אליה. לפיכך, ההוזה מלא מרירות וכעס על "העולם". כל מי שמערער על אמיתות חלומו הופך לאויב, ל "ריאקציונר". הוא מרגיש שהמציאות עצמה בוגדת בו, בכך שהיא אינה מאפשרת את הזייתו. בכך טמון גם הפוטנציאל האלים של ההוזה. הסכנה העיקרית שטמונה בבעלי חלומות אינה ההתעלמות שלהם מחוקי המציאות. הלקח של ההתעלמות נלמד מהר מאד, עם התנגשות ההוזה בקיר המציאות. עם זאת, ההוזה עלול להשיג כוח פוליטי ולהתחיל לרדוף כל מי שמערער על חלומו. ההוזה רואה בריאליזם עצמו אויב ועל כן הוא נלחם בו בשצף קצף.

החולם המחובר למציאות, לעומת זאת, אינו כועס על אלו שאינם שותפים לחלומו. הוא יודע שיש משהו שהוא רואה והם אינם רואים, ולכן עינם הרעה אינה מצליחה לפגוע בו. הוא אינו זקוק לאישור של הסביבה כדי לאשש את חלומו. הוא פשוט רואה אותו, ומבין את העיוורון של אלו שסביבו. ואדרבא, הוא מבקש לצרף אותם לחלומו. הוא יודע שעלול לקחת זמן עד שגם הם יראו את מה שהוא רואה, אך דבר זה אינו מעכב אותו מלנסות לקרב אותם אל חזונו. חולם זה מבקש תמיד את האחווה, את החיבור לאלו שאינם רואים את מה שהוא רואה: "את אחי אנכי מבקש".

בקשת האחווה היא אפוא סימן ההיכר של החולם האמיתי.

"שמעתי את אשר אמרו הנבאים הנבאים בשמי שקר לאמר חלמתי חלמתי. עד מתי היש בלב הנבאים נבאי השקר ונביאי תרמת לבם. החשבים להשכיח את עמי שמי בחלומתם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את שמי בבעל. הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה'. הלוא כה דברי כאש נאם יהוה וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג, כה-כט).

Photo by Stephen Leonardi on Unsplash

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל