ישנם טיפוסים מחוספסים, בוטים, הבזים לכל דבר שריח תרבות נודף ממנו. יש להם מין חכמת רחוב, חושי ציד מחודדים, אולם אין בהם דבר מהעידון המאופק והתחכום החלקלק של בני התרבות. הם אימפולסיביים, דמם חם, והם מאמינים בכוח ונוחים להתלהט. בעיקר, הם מתקשים למצוא שפה משותפת עם אנשי תרבות מעומלנים ומעונבים.
נכנה סוג זה של טיפוסים: אנשים אדומים.
ישנו סוג אחר של טיפוס, ניגודו המוחלט של הטיפוס האדום. טיפוס זה הוא בן החברה, היוצא ובא בין האנשים ויודע היטב להתחשב בדעתם. הוא מאופק ומהוגן, ויש לו נימוסים מושלמים. הוא אף לא יגיד משהו באופן ישיר או בוטה מידי. כשהוא מעוניין במשהו, הוא לא אומר "הלעיטיני נא", אלא נוהג בערמומיות אלגנטית ועקיפה כדי להשיג את מבוקשו. גם כאשר הוא עובר על חוק המוסר, הוא אינו נוהג באלימות. הוא לא יפגע בזולת באמצעות כוח ישיר, אלא ינהג בו באופן המנומס והאדיב ביותר, ויכרוך סביבו את קוריו בתחכום מחושב – משאיר את האחר נקי מנכסיו, ואותו צח כשלג מכל אשמה.
נכנה סוג זה של טיפוסים: אנשים לבנים.
ישנם אנשים שיודעים כיצד להתמודד עם הטיפוסים האדומים. כשהם נתקלים באיש רחוב, הם יודעים לדבר אתו, "להסתדר" אתו. אולם, התכונות הנדרשות להתמודדות עם טיפוסים מחוספסים אינם מאד עוזרות בהתנהלות מול טיפוסים לבנים. וכן להפך. אנשים פיקחים, שיודעים איך להתנהל בחברה הגבוהה, על כל הערמומיות הנדרשת מכך, אינם טובים מאד בהתמודדות עם בריונים.
לרוע המזל, יעקב אבינו נאלץ להתמודד גם עם אדומים וגם עם לבנים. הוא בורח מהאיום האדום, היישר אל התככים הלבנים – מפחד עשיו אל זרועות לבן. יעקב אבינו מנצח בהתמודדות, כפי שכולנו יודעים, אולם מה שמעניין הוא הטקטיקה שבה הוא נוהג. הוא מתחכם עם עשיו: קונה ממנו את הבכורה, לוקח בעורמה את הברכות, שולח משלחות ומחליק בלשונו. מנגד, הוא לא מהסס להתעמת באופן כוחני עם לבן: בורח מביתו, וכשהוא רודף אחריו – מטיח בו דברים באופן מאד לא אלגנטי, ומקים מצבה ביניהם. הוא אמנם מסתדר בבית לבן משום שהוא "אחיו ברמאות", אך כשהוא מסתלק משם, הוא עושה זאת באופן מאד לא מתוחכם.
הגדולה של יעקב אינה רק בכך שהוא מצליח לרמות את לבן או לנצח בהתאבקות את שרו של עשיו. הגדולה שלו היא שהוא מצליח להשתמש בשתי הכוחות כאחד, ויודע מתי ראוי להפעיל כל כוח. התכונה הזו, היא שעוזרת לו לשמור על תומתו. יעקב אינו נסחף לתוך התככים הערמומים של לבן, אלא יודע לפעול כנגדו בבוטות כשצריך. אבל הוא גם לא יורד לרמה של תגרת ידים אלימה עם עשיו, אלא יודע להפעיל כנגדו את הערמומיות של לבן. הוא לא נסחף אחרי הסביבה, אלא פועל בהתאם לסיטואציה: "אם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". להיות אחיו של הנוכל ברמאות היא משימה יחסית קלה עבור מי שיש לו את הכישורים הנדרשים לכך. הדבר הקשה הוא שלא להפוך להיות לבן כמותו. כאשר אתה רגיל מאד לנהוג ברמאות ולהונות נוכלים, קל מאד להפוך להיות אחד כזה בעצמך.
לכן, כאשר יעקב רוצה להתנתק מלבן, הוא משתמש בתכונתו של עשיו. כדי להשתחרר מלבן, הוא משתמש בבוטות של אדום. הוא בורח כמו גנב, וכשלבן ההמום פוגש אותו ומטיח בו כיצד הוא מתנהג באופן כל כך חסר תרבות, יעקב אינו נשאב אל המשחק שלו, אלא עונה לו בבוטות ומקים מחסום ברור ביניהם. אולם יעקב חושש גם מהאדומיות שלפתע מתגלה בו: "הצליני נא מיד אחי מיד עשו". גם עשיו הוא אחיו, אחיו בבריונות. הוא חושש להיגרר אחר האדומיות של עשיו שמתלבשת עליו לפעמים. כדי להשתחרר מהבוטות של עשו הבא לקראתו בארבע מאות איש, הוא משתמש בערמומיות הלבנה.
הגדולה של יעקב היא יכולתו לאזן בין הכוחות השונים שבו, ולהשתמש בהם באופן נכון וראוי לפי העניין. הוא אינו בז לאדום וגם לא ללבן. הוא אינו שולל את ההתנהגות המתורבתת והמהוקצעת, אבל גם אינו מזלזל בכוח של הבריון. הוא אינו מדחיק את הכוחות שבו, אבל גם לא נשאב לתוכם. הוא מצליח להשתמש בהם בתבונה כדי לפלס את דרכו בעולם. הוא מצליח להתנהל בעולם שבו כוחות אלו מבקשים לבלעו, מבלי שהוא יהפוך דומה להם.
"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם"
