יעקב מגיע לארץ בני קדם ופוגש קבוצה של רועים יושבת ליד באר מכוסה באפס מעשה. יעקב פותח אתם בשיחה, מברר מה שהיה צריך לברר, ולבסוף, מוכיח אותם על בטלונותם מתוך תמיהה: "ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו".
הרועים מצטדקים ואומרים "לא נוכל". איננו מתבטלים להנאתנו, הם משיבים לו, אלא אנו מוכרחים להמתין "עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן".
רועי הצאן אינם מפרשים את נימוקם, ולא נותר לנו אלא לתהות, מדוע הם מוכרחים לחכות לכל העדרים? אפשר לעלות מספר השערות, אולי זה נבע מדאגה לחלוקה הוגנת של המים, אולי מחמת כובדה של האבן או שמא כדי לוודא כיסוי שלה מחדש עם סיום ההשקיה. אולם, תשובות אלו אינן מספקות. מיד אחר כך אנו למדים שיעקב ניגש לבדו וגלל את האבן מעל הבאר עבור צאן רחל, ואיש לא מחה בידו. לא נראה אפוא שהייתה להם התנגדות עקרונית, רציונלית, לכך שאדם אחד יפתח לבדו את הבאר. נראה יותר שהיה מדובר בנוהג אחוותי-שבטי קדום, שהורה להם שלא לגלול את האבן עד האסף כל הרועים, ללא נימוק רציונלי ברור. במילים אחרות, הרועים אומרים ליעקב "איננו יכולים כי כך נהוג אצלנו"; לא יעשה כן במקומנו – אנחנו עושים דברים לפי המנהג ואצלנו מחכים להתאספות הרועים כולם. כך אבא שלנו עשה וכך גם אבא שלו, עד ימי קדם. איננו יכולים לשנות מן המנהג.
לאחר אפיזודה קצרה זו, ממשיכה התורה ומספרת כי כיוון שראה יעקב "את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו", מיד: "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו".
הנגדה זו בין התנהגות יעקב להתנהגות הרועים מעבירה מסר כפול. ראשית, יעקב מתואר כאדם עצמאי ברוחו ופעולתיו, שאינו נכנע לתרבות שנפגש עמה. יעקב הוא אורח זר בארץ לא מוכרת, ולא רק שהוא מרגיש מספיק בטוח להוכיח את אנשי המקום על אורח החיים שלהם אלא שמיד שהם מספרים לו על מנהג השורר אצלם מקדמת דנא, הוא קם ומפר אותו.
מעבר לניגוד הכללי בין הקונפורמיזם של הרועים לעצמאות הרוח של יעקב, סיפור זה מעביר מסר נוסף. הקונפורמיזם החברתי של הרועים התבטא באידיאל שוויני: "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים". הרועים צריכים לעשות הכל ביחד, יחד עם כולם, לא להעדיף אחד על פני השני, לא להעדיף את המקדים על המאחר, את הזריז על פני העצלן, את הקרוב על פני הרחוק. יעקב פוגש אורח חיים זה וחורה לו על העדר היוזמה והבטלנות שהוא מוביל אליו: "עוד היום גדול! לא עת האסף המקנה. השקו הצאן ולכו רעו!". לאור הקונפורמיזם השוויני וחסר היוזמה של הרועים, מתבטלת מערכת קבלת ההחלטות של יעקב. כיוון שהוא רואה את רחל בת לבן אחי אמו, הוא מיד נוקט יוזמה. הוא אינו פועל על פי גישה "חברתית", כלומר שוויונית וקונפורמיסטית, אלא על פי גישה "משפחתית", כלומר כזו שמעדיפה את הקרובים אליו. הוא פעל לטובת משפחתו בהתעלמות מהרצון החברתי שלא להעדיף כל אדם.
"שתה מים מבורך ונזלים מתוך בארך. יפוצו מעינתיך חוצה ברחבות פלגי מים. יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעורך. אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד."
Photo by Andrea Lightfoot on Unsplash
יש כאן כותבי מאמרים שהביטוי שפתיים ישק קטן עליהם אנשים עם חשיבה מעמיקה מאוד, כשהייתי ילד בחיידר לפני 50 שנה הייתי ילד שובב מאוד לא רק שלא הקשבתי לשיעורים אלא אם הרעבע היה אומר מילה שהייתי יכול להצחיק איתה את כל הכיתה וכתוצאה מכך היה נהרס השיעור הייתי עושה זאת, את חצר המשחקים בחיידר הכרתי הרבה יותר טוב מאשר את הכיתה, אחד האמצעים לעודד את התלמידים בחיידר היה הפרסים בסוף הזמן אותי לא רק שזה לא עודד איא הסתכלתי על הילדים שהשקיעו כפריירים בשביל ספר שעולה בין 20 ל100 לירות [זה היה שנים רבות לפני השקל והרבה יותר לפני השקל החדש] אתם מתאמצים חצי שנה ללמוד, תשובה ענינית לא קיבלתי, מה היה בהמשך זה לא הנושא כרגע
ושמא זכינו לפירוש רש"י המסביר כי נימוקם של רועי הצאן הוא השחיתות הטבועה באנשי אותו המקום, והניסיון המצטבר שלהם מוכיח כי אם כל אחד יוכל להשקות לבד את צאנו, לא ישאר לאחרים.
ועל כן תיקנו להניח אבן גדולה על פי הבאר שניתנת להרמה משותפת בלבד ולא להרמה יחידאית.
כך שאין כאן בטלנות וקידוש המנהג הקדום בצורה עיוורת, אלא התנהגות רציונלית מודעת על מנת למנוע מצב בו "כל דאלים גבר".
גם "ההוכחה" של הכותב מכך שהרועים לא מחו ביעקב הגולל את האבן לבדו מעל פי הבאר, עשוייה להיסתר בקלות.
שווה בנפשך אדם לא מוכר, המרים לבדו בקלות וללא מאמץ, אבן ענקית שהרועים יודעים כי רק כולם יחד יכולים להרים אותה.
אחד מהשניים,
או שהוא חזק מאוד כמו כולם יחד, ולכן אף אחד מהרועים לא מעוניין להעיר לו על מעשיו, פן יבולע לו מידי יעקב.
או שהוא זוכה לעזרה אלוקית/שמימית לפי מושגיהם דאז, וכנ"ל.
ולפי דרכנו למדנו, שאין בהתנהגות הרועים קונפורמיזם עצלנות ובטלנות שיוויוניים וחסרי מעוף,
אלא התנהגות חברתית מקובלת מדורי דורות של ציבור התאגד ומגן על עצמו מפני בריונים יחידאים הגוזלים את משאביו.