גישה רווחת רואה במשכן ובמקדש בית ייעודי להקרבת קרבנות. בבית הספר לומדים ספרים, בבית המדרש דורשים דרשות, ובבית המקדש מקריבים קורבנות. בית המקדש, לפי גישה זו, הוא בעצם "בית הקרבן"; ללא קורבנות – אין טעם במקדש. לדעתי, גם אם יש דתות שאצלם המקדש הוא אכן כזה, בתורה יש למקדש חשיבות עצמאית, שאינה תלויה בעבודת הקורבנות. המקדש אינו בית שתכליתו לספק שירותי הקרבת קורבנות אלא יש לו מטרה עצמית, שהיא להורות ששכינה שרויה בישראל. אלא שכיוון ששם מתגלה שכינתו ית', הוא הופך מוקד עלייה לרגל לכל דורש ה': "לשכנו תדרשו ובאת שמה", ובשל כך, מקריבים בו גם קורבנות.
אי התלות של המקדש והקרבנות נכונה גם לכיוון ההפוך: ברמה עקרונית אין צורך בבית להקריב קרבנות (ראה מגילה י, א "שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית"). ואכן, הייתה תקופה ארוכה שהיה מותר להקריב בבמות. החובה להעלות את הקרבנות לבית ה' אינה מגדירה את תכלית הבית, אלא היא תוספת עליו. לאחר שנקבע מקום מסודר שבו מתבטאת השראת השכינה, מלמדת התורה שמן הראוי לרכז את עבודת ה' לבית זה, לדרוש את ה' דרך הבית. אך גם אז, פרט לקורבן פסח, אין אף קורבן אחר שיש חובה להעלות לבית. מי שחטא עליו להביא חטאת לכפרתו, וכיוון שנאסרו הבמות, אין מקום אחר להעלות בו את החטאת אלא במקדש, אך אין חובה עצמית להעלות שם קורבנות. בית המקדש הוא בית שמעיד על שכינת ה' בישראל בעצם קיומו, והוא אינו מפעל להעלאת קורבנות.
אנו יכולים לראות זאת, בין השאר, דרך המיקום של פרשת הקרבנות בסדר הפרשיות. פרשת הקורבנות מופיעה באמצע סיפור הקמת המשכן, בין פרשיות הציווי על הקמתו ותהליך בנייתו לפרשת חנוכת המשכן בסוף צו ובתחילת שמיני. מיקום זה אומר דרשני. המיקום הטבעי של פרשת הקורבנות הוא או קודם לציווי המשכן או לאחר חנוכתו. יתרה מזו, בסוף פרשת הקרבנות מסכם המקרא: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני". הפסוק מזכיר את קורבנות המילואים, למרות שרק לאחר מכן מופיעה פרשת חנוכת המשכן וימי המילואים.
לאור האמור, נראה שפרשת הקורבנות באה כבדרך אגב, כדי לתת הקשר לקורבנות המילואים. לא היה אפשר לצוות על קורבנות המילואים מבלי לתת רקע כללי על מהו עולה ומהם שלמים (ואכן אנו מוצאים דיון בין אהרן ומשה איך לנהוג בקורבנות המילואים). משום כך, היה צורך בסוג של הערת שולים ארוכה, שמסבירה על סוגי הקורבנות ודרך הקרבתם, כהקדמה והכנה לפרשת המילואים.
וכן אמר שלמה שבנה בית עולמים "אז אמר שלמה ה' אמר לשכן בערפל: בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים". הבית הוא מכון לשבתו של הקב"ה, ולא מכון לייצור קורבנות. בדומה לכך, בהמשך דבריו, שלמה אומר שיתפללו "אל המקום הזה", שכיוון שהוא מכון לשבתו של ה', הוא גם מוקד לתפילות, אך הוא אינו כלי שרת עבורם. באותה מידה, הוא מקום ראוי להביא אליו את הקרבנות, על אף שאין זה תכליתו.
כל זה מהיותו "בית ה'" מקום השראת שכינת ה' בתוך ישראל עמו, שמהווה ביטוי של הברית בין ישראל לה': ה' אלוקיו של ישראל; וישראל עמו של ה'.
"ואבנה הבית לשם ה' א' ישראל. ואשם שם מקום לארון אשר שם ברית ה' אשר כרת עם אבתינו בהוציאו אתם מארץ מצרים" (תפילת שלמה).
Photo by Nikodem Nijaki, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons
אכן כדברי הכותב ביהמ"ק בזמן שהוא היה קיים הוא היה עדות על השראת השכינה בעם ישראל. ולכן בית המקדש לא חרב בגלל שלא הקריבו בו קרבנות או שהפסיקו להקריב בו קרבנות,אלא בגלל סיבות והמציאות שהיתה מחוץ למקדש ,בבית ראשון על שלש עבירות של ע"ז,ש"ד,וג"ע ובבית שני שנאת חינם ,ובמציאות חיים כזאת אי אפשר שתשרה שכינה בישראל ואין מקום למקדש. אך כאשר עם ישראל היה ראוי להשראת השכינה בזמן שביהמ"ק היה קיים אף הקרבת הקרבנות התאפשרה רק משום שהשכינה שרתה בו ואפילו קרבן חטאת מעיד על השראת השכינה בביהמ"ק ,ארבע פעמים כמדומני כתוב בפרשת ויקרא על קרבן חטאת "לפני ה' " , "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'..ונרצה לו לכפר עליו" (שם א,א-ד) ושוב "ושחט אותו לפני ה' "(שם א,ה) "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' " (שם א,י) הביטוי "לפני ה' " לא בא לציין את מקומו הפיזי במקדש בעזרה או במזבח אלא את מציאות ונוכחות השכינה במקדש, כיו"ב מצאנו את הביטוי הזה 'לפני ה' גם בפרשת סוטה ,ארבע פעמים בפרשת נשא "והקאיב אותה הכהן והעמידה לפני ה' "(שם ה,טז) ע"ש.
וכהערת שולים מה שכתב שאין שום קרבן שחייבים להביאו לבית המקדש חוץ מקרבן פסח, נראה שטעה בכך כי יש מצוה בכל אחד משלושת הרגלים להביא שלמי חגיגה ושלמי שמחה ועולת ראיה (רמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"א) ושוב גם כאן הבאת הקרבנות לבית המקדש היא עדות על השראת השכינה בעם ישראל.ומדברי הרב הכותב משתמע שאין קשר ביניהם ואדרבא…
בברכת התורה וחג שמח וכשר ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבניין ביהמ"ק בב"א.
המתנתי לתגובה מהרב כותב המאמר כדי שיבהיר את דבריו,אך עד כה היא לא באה.
אם כוונתך לשאלה עולת ראיה.
היא אינה חובה אישית, אלא חובה על הראיה. ומי שאינו עולה אינו מביא
ואילו קרבן פסח הוא חיוב על האדם להביא.
לא קראתי את המאמר בעיון, אבל תוכנו הכללי צורם לי: יהיה לנו מקדש, אבל לא נקיים בו את הבאת כלל הקורבנות אשר אנו אומרים בפרק "איזהו מקומן"? נביא כמובן חטאת ופסח, כי הם חובה, אבל נשתדל להתחמק מהשאר!? תמהני.
איפה ראה שלא יביאו קרבנות.
כל מה שאמרתי שאין זה מטרת המקדש.
אבל "אדם כי יקריב מכם" ודאי יביא קרבנו. ויביאנו למקדש, שהוא בית ה'.
עניין הקרבנות יש להם חשיבות לכשעצמם.
ובאמת כתבתי על זה קצת לפני שנה בפורום זה במאמר "קורבן יחיד, פסח ו"ריחוק חברתי"
תודה, ההבהרה הייתה נחוצה לי, כי לענ"ד המסר במאמר היה מעורפל (חושבני שההבהרה הייתה נחוצה גם לקוראים אחרים).
זו מחלוקת רמב"ם ורמב"ן.
רמב"ם, הל' בית הבחירה פרק א הל' א:
"מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'".
רמב"ן, שמות כה' הקדמהלפר' תרומה:
"…והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה,… וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר….".
היינו שרמב"ם סובר שעניין המקדש הוא הקרבת הקרבנות
ורמב"ן שסובר שעניין המקדש הוא השראת השכינה.