המשכן והקורבנות תופסים חלק נכבד מאד מהתורה שבכתב. למעשה, הם נמצאים גם בלב התורה, באמצעה, וגם במרכז מחנה ישראל. אפשר לומר שהתורה וישראל חגים סביב המשכן. המשכן הוא הלב הפועם של העם. עם זאת, דברים כמו משכן וקורבנות רחוקים לחלוטין מתמונת עולמנו. הרעיון של הקרבת קורבן מן החי, ובכלל של עבודת כהנים, נדמה בעינינו למשהו פרימטיבי מאד, מסוג הדברים שקורים אולי עדיין במזרח הרחוק, אך אינם שייכים באף צורה אלינו.
***
במצב של חרדה הישרדותית, כאשר כל מעייניו של האדם נתונים למלחמת הקיום היומיומית, להשגת אוכל, לבוש, מחסה לו ולקרובים לו, אין זמן להגות בנעלה ובנשגב או לעסוק בחוק וצדק. מצב זה הוא מצב חירום תמידי, מצב מלחמה, שבו החוק היחיד הוא חוק הג'ונגל: הכל כשר על מנת לשרוד.
מאידך, במצב של ביטחון ושפע אורב חשש הפוך, שהאדם ינסה לבנות מגדל להילחם בפמליא של מעלה, כאנשי מגדל בבל. האדם מתחיל לעסוק בתיקון העולם באופן אקטיבי מידי, בהצלתו משינוי האקלים, במלחמה במה שהוא מזהה כעיוותים של הטבע, אי-השוויון האינהרנטי לו, שבו אין "אדם" אלא זכר ונקבה. וכבר אמר החכם "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (משלי ל, ח). כשם שניסיון העוני מביא את האדם לידי ניוול, כך גם ניסיון העושר.
ניסיון העושר נובע במידה מסוימת ממעלת האדם. האדם אינו מסתפק בכך שכרסו מלאה אלא הוא "מחפש משמעות", כפי שנהוג לומר. הוא מבקש תמיד טעם נוסף, תכלית נוספת, פסגה חדשה לכבוש, אופק חדש לגלות. הוא אינו מסתפק בעצם הקיום אלא מבקש תמיד עוד. בכך טמון אולי גם חטא אדם הראשון, שביקש להשתמש ביכולות שלו כדי "להתקדם": "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל". לעבוד את הגן, לשמור אותו ולאכול מפירותיו נראה בעיניו משמים, חסר תכלית. כאשר ניתנה לו הזדמנות להשכיל, לדעת טוב ורע, הוא התקשה לסרב לה.
***
המשכן נועד לספק את החלל הזה שבלב האדם, את הכמיהה שאינה יודעת שובעה לעוד, ליותר, למשמעות גבוהה יותר, לניצול מלא יותר של הכוחות שלו. כאשר המשכן נעוץ בלב העם, במוקד החיים, הוא ממגנט לתוכו את החיים הפרטיים והכלליים. הם אינם יכולים להיות יותר עניין נטול טעם וערך. כל אירוע בחיי האדם – הקציר הראשון, ביכורי פירות בשדה. אפיית הלחם, אסיף הפירות, הילד הראשון, השמחה המשפחתית; כאשר הוא שמח, וכאשר חלילה הוא מקלקל – הכל מתנקז אל המשכן, הנותן ערך לכל מעשיו ולכל קורותיו. המשכן הוא מרכז החיים הישראלים, הוא האופק שלהם, המוקד שאליו כל העינים נשואות, ואין אופק רחוק ממנו, אין פסגה גבוהה ממנו, אין דבר מקודש ממנו. הוא תכלית השאיפות. הוא המשמעות האולטימטיבית.
בכך המשכן משמש כגבול, גבול לשאיפת ההתרחבות האינסופית של האדם, שמביאה אותו לנסות לשלוט בעולם, באדם, בחי ובצומח ובדומם, כדי להוכיח שהוא בעל ערך. האדם מקבל ערך בהיותו שותף ומחובר לבורא עולם, המקיים את עולמו.
לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר. מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת. נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי. אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם. עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן. ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה. מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ. כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע. כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהוָה אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְהוָה לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים. ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ.
Photo by Luke Brugger on Unsplash
