צריך עיון > בין הסדרים > מאבקו של איש האמונה הבודד

מאבקו של איש האמונה הבודד

הכניסה אל הזירה הארצית אינה קלה עבור איש האמונה, ותמיד מנקר בו הפיתוי לעזוב הכל ולחזור אל האהל.

פרשת וישלח תשפ"ב

"כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך"

לפני שתי פרשיות קראנו על יעקב הנמלט על נפשו בודד וחסר כל מאימתו של עשו המבקש להורגו. עוברות כמה שמיטות, יעקב מקים משפחה, צובר נכסים, ופונה סוף סוף לחזור למקומו, לארץ כנען. והפחד הישן מתעורר – עשו. חלפו אמנם שנים רבות, אך מי אמר שהזעם כהה? מי יודע? יעקב חושש לנפשו.

כיצד אנו היינו נוהגים במקרה זה? לכאורה, הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לחזור בשקט, להתגנב חזרה, ולקוות שעשו, שכבר התבסס לו באדום, ירד מהסיפור ויעזוב אותו בשקט. יעקב הרי מלומד בהתגנבויות חשאיות. נראה שהוא תמיד מעדיף להימנע מהתנגשויות חזיתיות: כך נהג בבריחתו הראשונה מפני עשו, כך נהג עם לבן וכך לכאורה היה לו לנהוג גם כאן. מדוע אפוא הוא בוחר פתאום לשלוח מכתב לעשו, שבפעם האחרונה שהוא שמע ממנו היה עסוק בתכנון ההתנקשות בו, ולספר לו עד כמה הוא מוצלח? האם זה באמת מה שיגרום לו "למצא חן" בעיני עשו? האם הפניה הזו לא תבעיר את חמתו שבעתיים? האח הקטן, שהונה אותו וגנב ממנו את אביו ואת בכורתו, חוזר הביתה ומתפאר בהישגיו!

התשובה לתמיהה זו היא כנראה טכנית: יעקב חוזר אל כנען בצורה אחרת לגמרי מזו שיצא ממנה. עכשיו הוא כבר ראש שבט קטן, יש לו "שור וחמור צאן ועבד ושפחה" מלבד ארבעה נשים ואחד עשר ילדים. הוא אינו יכול להתגנב אל הארץ מבלי שאף אחד ישים לב. ניסיון ההתנגבות עם לבן לימד אותו היטב שמה שעובד כשאתה רווק בודד, לא בדיוק מתאים למישהו שמתנהל עם מחנה שלם… בלב כבד, נוקט אפוא יעקב אסטרטגיה שהוא אינו מורגל בה: עימות ישיר.

עם זאת, נראה שהכמיהה לחזור להיות אדם בודד, אדם שיכול להתחמק מעימות, להשאיר הכל מאחור ופשוט לברוח, מקננת בלב יעקב. באמצע המסע, בפרק מפרך במיוחד, כשהוא נדרש להעביר את כל הילדים, העגלות, התיקים, לבדוק שהם לא שכחו אף דבר מאחור, שהם אספו את הלכלוך, ארזו את כל הסירים, שכולם יצאו לשירותים ושיש להם סוודרים מספיק חמים, הוא מגלה לפתע שאחד הילדים שכח את הבקבוק של הדייסה מאחור, והוא חייב לחזור חזרה כדי לאסוף אותו. הוא עובר חזרה את הגשר, ובשעת דמדומים זו הוא נותר לפתע לבדו, ונוקבת בו המחשבה: בשביל מה כל המחנה הגדול הזה שאני סוחב איתי? מדוע לא לעזוב הכל, לחיות לפני האלהים ללא כל העול הזה? הפחד מפני עשו שב ומציף אותו, והוא חושב לעצמו: למה הכנסתי את עצמי לכל זה?

איש האמונה הבודד משלם מחיר יקר על ההתחברות לעולם. הוא מקבל אחריות רבה ומסתכן. הוא נכנס לזירה העולמית כדי לבנות לעצמו משפחה ושבט, להיות לגוי. וכך הוא נאלץ להתמודד עם העוינות של אחיו, להתמודד עם העמים המאכלסים את הארץ, עם הפוליטיקה והרדיפות, עם הקוצים והדרדרים, עם ילידי הארץ שאונסים את בתו ועם ילדיו שהולכים וטובחים בהם. הוא חי כל הזמן באימה מפני "ונאספו עלי והכוני" כשהוא מרגיש שהוא אינו אלא "מתי מספר". ותמיד יהיו רגעים שהוא יוותר לבד וישאל את עצמו: האם ראוי לשלם את המחיר? האם לא היה מוטב לחזור אחורה, לחיות חיים טהורים בחו"ל, חיים תמימים, חיים שבהם אפשר תמיד לחמוק מעימות? נכון, הוא לא ישאיר חותם בעולם, אבל מה בכך? מדוע לא נשאיר את העולם והאלימות שבו לשרו של עשו ואנחנו נחזור חזרה אל האוהל?

יעקב נאבק קשות לעבור חזרה את הגשר ולחזור אל העולם, אל משפחתו וילדיו ואל העימות הצפוי עם עשו. והוא מצליח. הוא אינו בורח, אלא נשאר להתמודד. אך באיזשהו מקום הוא נפגע. כשהוא חוזר חזרה, הוא צולע על ירכו. ההתקדמות שלו בעולם נשארת תמיד בבחינה של פסיחה: הוא אינו מתקדם בצעד בטוח, אלא גורר את הרגל שלו על פני האדמה.

הוא לא יצא מההתמודדות שלם.

המאבק הצליח באיזה שהוא מקום לפגוע בנחישותו. הוא אמנם קיבל את השם "ישראל", אות לכך שהוא מסוגל להיאבק ולנצח. הוא אינו "יעקב" יותר, הבורח אל האוהל מחשש העימות. אולם, משהו מיעקב נשאר אצלו. שרו של עשו הצליח לגעת בכף ירכו. יעקב אחז בעקב עשו, ומשך בכל כוחו. הוא הצליח להפיל את עשו לקרשים, ולרשת את מקומו בארץ. אך בנפילתו, תפס עשו בירכו של יעקב, והצמית אותה. למאבק היה מחיר.

בניו של יעקב אינם יכולים לאכול את הבשר בשלימות. הם צריכים להשאיר את גיד הנשה. משהו בבשר נשאר בלתי מושג, לא ראוי לאכילה. הגישה של ישראל אל הבשר נשארת תמיד מסויגת, פוסחת, מותירה איזה חלק בגולמיותו הגסה.  ודווקא באמצעות כך, יכול היה יעקב להגיע שלם לעיר שכם: להיות מוכן להתמודד עם כל מה שיבא אליו – עם המחיר שהוא יצטרך לשלם על הכניסה שלו אל הזירה הארצית.

"ויאמר לו א-להים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל. ויאמר לו א-להים אני א-ל ש-די פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו".

Photo by Islam Hassan on Unsplash

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל