"ומכריזין לפניו סך קירי פלסתר אחוה דמרנא זייפנא" (עבודה זרה יא:)
אחת לשבעים שנה, מספרים חז"ל, הייתה נעטפת העיר רומי הגדולה בגדי חג. השווקים היו מחופים באבן מסותתת ויפה, וכל העם היו יוצאים לתהלוכה מוזרה ביותר: בראש התהלוכה היה מובל אדם שלם הרוכב על גבי אדם חיגר, שאותו היו מלבישים בבגדי החמודות של עשיו, והיו קוראים לפניו: חשבון הקיצין מרמה, אחיו של אדונינו זייפן!
יש הרבה מה לומר על דברי חז"ל הללו, אבל כאן ארצה להתמודד עם הטענה המושמת בפי הרומאים. על פניו, האשמה שהם מטיחים ביעקב נכונה. טענת עשיו – "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" – צודקת לכאורה. יעקב מביא את עשיו למכור לו את הבכורה בעד נזיד עדשים, ולאחר מכן גונב במרמה את בכורתו. וזאת, כאשר לא מצאנו שעשיו עשה לו כל רע. לכאורה, למרות ההשפלה בתקרית הנזיד, עשיו מוחל על כבודו, ונשאר ביחסים טובים עם יעקב. יחסו השתנה רק בעקבות גניבת הברכות במרמה: "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו". לא זו בלבד, אלא שרבקה, המכירה את אופיו הסלחני, ככל הנראה, של בנה הבכור, אינה חוששת מידי שהוא ינטור ליעקב טינה עמוקה לאורך זמן: "קום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם". היא משערת שכעסו של עשיו יחלוף, ואחרי ימים אחדים הוא ויעקב יחזרו לאחוותם. ואכן, יעקב מצליח להרגיע את עשיו בחוזרו מלבן. לא זו בלבד, אלא שגם כאן, עשיו מתנהג לכאורה כמו האח הטוב, שמבקש לחדש את האחווה ביניהם: "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", ודווקא יעקב מסרב להצעתו הנדיבה. מדוע? מה עשה לו עשיו?
האם העליונות חשובה?
כאשר חזר עשיו מן השדה עייף ואמר ליעקב: "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי", הבין יעקב שמשהו לא בסדר אצל אחיו הבכור: כיצד הוא מזלזל בעצמו בצורה כזו, ומפקיר את עצמו לטיפולו של אחיו הקטן?
הוויתור על הבכורה אינו מגיע ביוזמת יעקב, אלא הוא טמון כבר בעצם הבקשה של עשיו. בבקשתו הוא הופך להיות טפל, נזקק, ולא הבכור המוביל. ואכן, כאשר יעקב מציב מראה בפניו ואומר לו: . "מכרה כיום את בכרתך לי", עשיו ענה לו בזלזול מוחלט: "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה".
הוויכוח בין עשיו ליעקב הוא על היררכיה. אבל הוא אינו מאבק על "מי בראש?", אלא על השאלה האם יש בכלל חשיבות לשאלה זו. יעקב סבור שכן, והוא מטיח זאת בפניו של עשיו. הוא אומר לו: "אם אתה מגיע חסר אונים מהשדה, ואתה צריך שאני "אלעיט" אותך, אז אינך ראוי להיות בכור!". הוא אולי מצפה שעשיו יתעשת ויגיד לו: "מה פתאום! איני מוכר את הבכורה! אני תופס את עצמי בידיים עכשיו, וקם ומכין לעצמי ארוחה נורמלית". אבל עשיו אינו עושה זאת, אלא מכריז שענייני מעמד ותלות אינם נחשבים בעיניו. מה שחשוב לו זה מילוי הצרכים שלו – מה זה משנה מי בראש? מדוע חשובים כל ענייני המעמד הללו?
ואכן, עשיו אינו נוטר טינה לאחיו על כך – הוא מרגיש מעבר לכך; ענייני מעמד בטלים ומבוטלים אצלו – העיקר להיות מאושר! "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה". עד אחרי הברכות. אז, לפתע, הוא מבין שמעמד עשוי להיות משמעותי. פתאום הוא תופס מה יש להפסיד כאשר מוותרים על מעמד. כאשר אביו אומר לו: "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך", הוא מבין שהוא תלוי ביעקב. אין בעולם הזה עצמאות שוויונית, חופשית וחסרת דאגות. הוא אינו יכול להיות "איש שדה" עצמאי שאינו זקוק לאף אחד; הצייד המוכשר שיודע לדאוג לעצמו, הפרא האציל שאינו מאמין בהבלים המעמדיים של הציוויליזציה. הוא נתון למרות "איש האוהלים", כפי שהוא עצמו הודה בתלותו בו לפני שנים רבות. אז, כאשר הוא שומע זאת מאביו, הוא מתחיל לפתח שנאה ליעקב: "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו". הוא אינו כועס על הברכה שיעקב "גנב", כמו על הברכה שהוא עצמו קיבל מאביו. התלות שהוא הדרדר אליה בוויתור שלו על המעמד מחלחלת אליו סוף סוף.
לשנוא את מי שמזכיר את החולשות שלנו
בנקודה זו עשיו מתחיל להתמרד. הוא חושב על הכנעה כוחנית, ואינו מבין שכדי להיות עליון עליך לגלות אחריות, ולא אלימות. במקום להתמודד עם החולשה שלו, הוא מנסה להרוג את מי שסיפר לו עליה. הוא אינו מבין שההריגה של יעקב לא תפתור את הבעיה. היא לא מה שתהפוך אותו לעליון, אלא היכולת שלו לקחת אחריות עליו. ולזה הוא אינו מסוגל.
יעקב מבין את נקודה זו כבר מההתחלה. הוא יודע שזה לא ילך – אם כל הרצון הטוב של עשיו, הוא לא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד של האח הבכור. ברגע שתגיע לידיו התמודדות, הוא פשוט יתכנס בתוך עצמו, יקפל את הזנב בין הרגלים, ויסתלק. הוא יאמר שוב "הלעיטני נא" ויברח מההתמודדות.
וזה אכן מה שקורה בסוף. הם מתגוררים בשכנות זמן מה, ולבסוף עשיו מסתלק מרצונו הטוב: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם". הוא אינו מנסה לקחת אחריות; הוא אינו מתמודד עם החיכוך שיש לו עם יעקב, אלא פשוט בורח למקום אחר שבו הוא לא יצטרך לפתור קונפליקטים כמו אדם בוגר, כמו "בכור".
כשיעקב שולח לו מנחה, הוא אולי סבור שהיא מבטאת כניעה לעוצמתו. אך הוא אינו תופס ששוב הוא זה שלוקח מיעקב שיש לו כל, ושאינו צריך ממנו דבר. הוא שוב מנסה להחזיר את האחווה ליחס של שוויון, במקום ליחס של היררכיה: "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך". אך יעקב מתחמק, כי הוא יודע כבר שזה לא יצלח. הוא שוב מקדים להבין את מה שעשיו תופס רק זמן רב אחר כך, כאשר הוא הולך מן הארץ "מפני יעקב אחיו".
יעקב אינו מרמה את עשיו, אלא מעמיד בפניו פעם אחר פעם מראה, שמראה לו את החולשות שלו. המשטמה של עשיו כלפי יעקב אינה בגלל שהוא התנהג אתו שלא כהוגן, אלא בגלל שהוא מזכיר לו שעליו לקחת אחריות. אבל עשיו אינו מסוגל – וכאשר אינך מסוגל להתמודד עם החולשה שלך, מה יותר מכעיס מאשר מי שמזכיר לך זאת! כך, במקום להתמודד עם החולשה הפנימית שלו ולגלות בגרות ואחריות, עשיו מוציא את הכעס שלו על מי שמזכיר לו אותה.
"כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח"
