מעמד הר סיני הייתה הפעם היחידה שה' דיבר אל העם באופן ישיר, שלא דרך נביא. "וידבר א' את כל הדברים האלה לאמר"
כפי שברור מתוך ההכנות למעמד ומתוך התוצאות שלו – שמיעת דבר ה' אינה דבר קל או פשוט. למרות כל ההכנות המתמשכות, מיד שהחל המעמד פנו ישראל למשה וביקשו ממנו: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א' פן נמות". המעמד הנבואי הפחיד אותם פחד מוות. ואכן, "אנכי" ו"לא יהיה לך" נאמרים בגוף ראשון. אך בדיבר השלישי, "לא תשא", כבר נאמר "לא תשא את שם ה' א'" ולא "את שמי". כלומר, הקב"ה חוזר לדבר בגוף שלישי, באמצעות נביאו.
צריך כמובן להבין מה כל כך מסוכן ומפחיד במעמד הנבואי, אבל כאן ארצה להתעכב דווקא על הצד השני של המטבע: בהנחה שהמעמד הנבואי כל כך מסוכן, מדוע הוא היה נחוץ? הרי גם לאחר כל ההכנות הארוכות לא עמדו ישראל במעמד הנבואי, ומיד ביקשו שמשה יחזור לתווך להם את דבר ה'. מדוע אפוא לא היה אפשר לוותר על המעמד לגמרי, ולתת את כל התורה לישראל דרך תיווכו של משה? מה הועילו אותן שתי דיברות ששמעו ישראל מפי הגבורה?
התשובה לשאלה זו אמורה לשנות את ההסתכלות שלנו על התורה עד עצם היום הזה.
בדברי ימי עולם, קמו אנשים רבים שהתיימרו לדבר בשם האל. למעשה, כל אחד יכול לקום בכל יום ולומר כי אלהים דיבר אתו והוא שמע את קולו. בדרך כלל לא נאמין לאיזה אדם זר שיבוא ויאמר לנו כי הוא שמע את קול האלהים, אבל לרוב, האנשים שיגידו זאת לא יהיו זרים כלל וכלל. האנשים שמתיימרים לדבר בשם האל הם אנשים בעלי כוח והשפעה ומעמד חשוב ובכיר בקהילה. יש להם חסידים ההולכים אחריהם, ורבים רבים המאמינים בהם באופן אישי, עוד לפני שהם מתיימרים לדבר בשם האל. כשהם משמיעים את דבר האל, הם עושים זאת ממקום של כוח ועוצמה, ובליווי של תמיכה עממית רחבה.
אנשים אלו אינם מלמדים בהכרח דברים חסרי טעם. יתכן בהחלט שהם אכן משמיעים את דבר האל. העניין הוא שלנו, לשומעי דבריהם, אין כל דרך לדעת. אנחנו צריכים להאמין בהם, לפני שאנו מאמינים באלהים. הדרך שלנו לדעת את אלהים עוברת דרך האמונה שלנו בנושאי דברו. אנחנו חייבים להאמין קודם כל לשליח. אין לנו אפוא דרך לדעת את דבר האלהים, אלא באמצעות האמונה באדם. אנחנו חייבים להאמין קודם כל במשה עבדו, ורק מתוך כך אנו יכולים להאמין בה', ולא להפך.
מעמד הר סיני מגיע כדי להקדים את הידיעה של ה' לאמונה במשה עבדו. הוא מייצר ערוץ ישיר עבור כל אחד ואחד מישראל, שמקבל מעמד של נביא, השומע את דבר ה' באופן בלתי אמצעי, שלא דרך תיווך. ה' נתן את התורה לישראל כביכול בעצמו. הוא דיבר עם ישראל באופן ישיר ובלתי אמצעי. רק לאחר מכן, על פי בקשתם, הועבר למשה התפקיד של המתווך. האמונה בה' אינה נשענת אפוא על אמונה בשליח, במשה, אלא על ידיעה ישירה. השליח הוא מינוי ישיר של ישראל, המעדיפים שלא לעשות את העבודה הקשה בעצמם.
כפועל יוצא מכך, יש לישראל אמת מידה בלתי תלויה לבחון את משה, או כל נביא אחר במהלך הדורות, המתיימר לדבר בשם ה'. כל ציווי אשר יאמר בשם הא' חייב להתאים למה שהם שמעו בעצמם. אם הוא לא יהיה תואם לדברים ששמעו באופן ישיר מפי הגבורה, ושנחרטו באותה מעמד על לוחות אבן, הם ידעו שאינו דבר ה'. הקבלה של התורה אינה נשנעת אפוא על אמונה שאינה ניתנת לביקורת עצמית, אלא לכל אחד ואחד מישראל יש את היכולת לשפוט בעצמו האם דבר מסוים הוא דבר ה' או לא. הוא שמע באופן בלתי אמצעי את דבר ה', והוא יכול לבחון את מי שמגיע לדבר בשמו לאור ידיעה ברורה זו. ידיעה זו לא הייתה משהו חד-פעמי, אלא היא עוברת מאב לבן במסורת, וכפי שאומרים חז"ל, שכל ישראל עמדו על הר סיני, גם הדורות העתידים להיוולד. החינוך היהודי הבסיסי ביותר אמור להעביר לילד את האמירה "אנכי ה'" ו"לא יהיה לך".
"רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א' בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון".
רעיון מדהים!
תודה רבה!