פעמים רבות אנו שומעים כי הבשורה שהביאה היהדות לעולם היא ההשקפה המונותאיסטית, כלומר האמונה בא-ל אחד.
טענה זו חלשה מכמה בחינות. ראשית, לא ברור האם יש משמעות כה רבה לשאלת הייחוד. הלא הוויכוח שיש ליהדות עם הנצרות והאסלאם, המאמצות את המונותאיזם, אינו פחות ממה שהיה לה עם דתות אליליות. האם העובדה שהוויכוח בין הדתות והעמים עבר מהשאלה למי יש את האל הכי חזק לשאלה למי יש את האל האמיתי היחיד היא בשורה כה משמעותית? לא בטוח.
אך מעבר לכך, לא ברור כלל עד כמה הרעיון המונותאיסטי מרכזי בתנ"ך. ה' מתגלה למשה כאלוקי אבותיו, וכך הוא גם פונה לישראל. גם לפרעה פונה משה בשם ה' אלוקי ישראל ולא בשל האל היחיד או תואר מעין זה. בכל התנ"ך, היחס הנפוץ לקב"ה הוא בתור "ה' אלוקי ישראל" ולא בתור האל האחד והבלעדי. הקב"ה מופיע בתור האל הלאומי של ישראל, ולא בתור האל היחיד. (ודאי שהתורה מלמדת שהאלים האחרים הם חסרי תועלת, ושמה ללעג את השתחוותם לעץ ואבן, אבל היא לא מדברת בשפה של האל היחיד לעומת האלים הרבים).
נדמה כי החידוש הגדול של התורה ביחס לא-ל בא לידי ביטוי בפתיחה של עשרת הדברות:
"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
זהו חידוש עצום ביחס לאלוהות, שייחודי לישראל עד היום הזה. יחוד זה מבטל את הטענות שנאמרו במשך דורות רבים נגד עבודת האל על ידי הוגים רבים; טענות שבאמת נכונות ביחס לעבודה זרה, אך אינן שייכות לעבודת ה', כמו שאבאר כאן בקצרה.
האל המשעבד את האדם
הגישה המקובלת ביחס לאל עד היום היא שהוא מרוכז בעצמו. הוא בעל הכוח שיכול להיטיב לאדם או להרע לו, אבל הוא לא מתעניין באופן מיוחד באדם. בהיותו כזה, כדאי לאדם לרצות את האל על מנת שיטיב לו ולא יפגע בו. חלוקות הדתות בהגדרת כוחותיו של האל וחלוקות בדרכי ריצויו, אך הצד השווה בכולם היא גישה זו. גם הנצרות, המדגישה מאד את האהבה האלהית, מבטאת אותה ב"תודעת תלות" או "תודעת שוליות", כפי שמכנה זאת ההוגה הנוצרי שליירמאכר. האהבה הנוצרית היא שפע אדיר המתפשט מן הא-ל, והאדם מתבטל ונבלע בתוכו. האדם עומד מול הא-ל העצום והנורא, וההתפעמות האדירה שאוחזת בו מהמחשבה שכגודל נוראותיו כך גם גודל חסדו ממלאת אותו בחיל ורעדה. הא-ל הוא עצום ומלא חסד, והאדם מתבטל אליו. השלמות של האל, שכה חשובה בנצרות, משמעה בסופו של יום פסיביות. הא-ל מתעניין באדם בגלל שהוא מתעניין בעצמו, ולכן הדרך לעבוד אותו היא באמצעות ביטול.
בכך האל הופך לכוח המשעבד את האדם. היחס לא-ל הוא של עבד הנדרש למלא את רצונו כדי להצליח, ולא משנה אם הצלחה זו היא בעולם הזה או בעולם אחר, ברוחני או בגשמי.
האל המוציא את האדם לחירות
וכאן בא ה' א-להי ישראל ואומר שהוא הא-ל המוציא את האדם מבית עבדים. א-להי ישראל מופיע כמי שמשחרר את האדם מעבדות. האל יורד אל האדם ומשחרר אותו. מעבר למרכזיות של החירות בגישה זו, שהיא עצמה מהפכנית, יש כאן אמירה מהפכנית ביחס לא-ל: הוא לא בא לשעבד, אלא להיפך – לשחרר את האדם מעבדות.
הוא לא א-ל המצווה שעל עבדיו לרצותו, דורש את כניעתם לו וביטולם אליו. הוא לא הא-ל השלם והמרוכז בעצמו, שכדי להידבק באורו על האדם לבטל את עצמו ולהתכלל בתוכו באיזה נירוונה של אהבה אחדותית. הקב"ה יורד אל האדם, הוא מופיע במצרים ומושך את האדם מעבודתו, ויורד על הר סיני כמחוקק הבא להתוות דרך חירות: אני ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
ובדיוק בגלל זה מצווה הקב"ה, "לא יהיה לך א-להים אחרים על פני […] לא תשתחווה להם ולא תעבדם". אנכי הוצאתי אותך ממצרים, ואילו הם משעבדים אותך חזרה – אל תיפול חזרה לעבדות שלהם! הקנאה של הא-ל היהודי היא האכפתיות שלו מהאדם, ולא העניין שלו בעצמו.
זו הפתיחה למערכת החוקים, המצוות וההנהגות שפורש ה' לפני עמו. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". היחוד של ישראל הוא ריבוי התורה והמצוות. אלים אחרים אינם מתעניינים באדם, ולכן הם לא דורשים ממנו הרבה. די להם בכמה קורבנות, בכמה תפילות, בכמה הצהרות אמונה ופעולות של דבקות. אבל הקב"ה מתעניין באדם. הוא מוציא את העם מהעבדות המנוולת שלהם, ומופיע בתור מחוקק המתווה להם דרך חיים בארץ שבה הם הולכים לחיות לשגשג. זהו שאומר הכתוב בספר דברים: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט).
"שמעו נא את אשר ה' אמר קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך. שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מסדי ארץ כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח. עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי. כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'. במה אקדם ה' אכף לא-להי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה. הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א'" (מיכה ו)
תמונה:(Cchinski [CC BY-SA] (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0
יפה, אבל אל תכפה עלי חירות בתרי"ג מצוות.
תן לי את חירותי.
בוחרת בחיים. הבחירה בידך.
שמוליק: אל תכפה עלי חוקים כלל. אבל בכל חברה יש חוקים.
מדהים.
אבל בסופו של ענין ההסברה היא שהחירות של האדם מובילה אותו למצוא שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד והיא חלק אלוק ממעל, וממילא שוב עשה רצונו כרצונך, כלומר התבטלות לעצמי שזה למעשה חלק אלוק. זהות בין האני לבין ה"אין". אז אולי אין כאן התבטלות אלא מיזוג, אבל אין כאן חירות אחרת.
ואולי זה גופא החידוש, שיש ערך לנשמת האדם.
ובחתימה שוב ישר כח על העמדת הדברים, ובמיוחד על הניתוח "המטא" הקבוע בפינה זו.