הנחמה: הגעגוע מתוך החורבן

אנחנו עומדים בפתחה של שבת 'נחמו', ופותחים את ימי "שבע דנחמתא".

בתשעה באב, המבט שלנו היה ממוקד כולו באבל, בחסרון בית המקדש, באובדן השכינה ובאורך הגלות. אך היום, כשאנו פונים אל השבת, אנו נדרשים לפסוע פסיעה אחת קדימה, ועולה השאלה: מהי אותה "נחמה" שאנו מחפשים?

במבט שטחי, אפשר להבין את הנחמה כהבטחת הגאולה העתידית, כהבטחה שיום יבוא והגלות תסתיים. אולם במבט עמוק יותר, הנחמה האמיתית מתחילה כשהמבט על החורבן עצמו משתנה: החורבן אינו רק חסרון, העדר או חלל ריק, אלא הוא נושא בחובו מסר עצמי ותפקיד פנימי. רעיון הגלות והצורך בה קודמים לחורבן, והחורבן עצמו הוטבע במציאות כדי להיות כלי שמלווה אותנו בתוך הגלות הארוכה.

החורבן כתכנון מוטבע מראש

את היסוד הזה, שהחורבן נושא בחובו תפקיד עצמי, מגלים חז"ל כבר בעצם שמו של המקדש כ"משכן".

המדרש דורש את הכפילות בפסוק "אלה פקודי המשכן משכן העדת", "למה משכן משכן שני פעמים? אמר רבי שמואל: שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים: חורבן בית ראשון, וחורבן בית שני." (תנחומא פקודי ב)

מדרש זה מגלה יסוד עמוק: אם עצם שמו של המשכן נגזר מלשון "משכון", נמצא שאחת התכונות המרכזיות של המקדש מוגדרת מראש על שם חורבנו. כאשר נוצר חוב, כאשר ישראל מתרחקים מהקב"ה, הקב"ה לוקח חזרה את המשכון שלו, שהוא המקדש.

יתרה מזו, חז"ל (סוטה ט.) מגלים לנו שאילו משה רבינו היה נכנס לארץ ומקים את המקדש, הוא לא היה יכול להיחרב לעולם. אך הקב"ה מנע זאת מראש.

כיוצא בזה מובא במדרש על דוד המלך כשרצה לבנות את המקדש, אמר לו הקב"ה: "אם אתה בונה אותו הרי הוא קיים ואינו חרב לעולם". כששאל דוד: "והרי טוב שכך", ענה לו הקב"ה "גלוי לפני שבני ישראל עתידין לחטוא… ואני שופך חמתי על המקדש והם ניצולים". (פסיקתא רבתי פרשה ב)

וכך אומרים חז"ל ותמהים על הפסוק "מזמור לאסף אלוקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך" קינה מבעי ליה, ומאי מזמור? ומשיבים "כיוון ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא שפך חמתו על ישראל". (איכה רבה ד, יד)

שוב אנו רואים בגלוי שהחורבן אינו תאונה היסטורית בלתי-צפוי, אלא חלק מהתכנון האלוקי המקורי. הוא שימש ככלי להצלת העם.

אולם כאן עומדת לפנינו שאלה יסודית: כיצד ניתן להבין מדרש זה? וכי מדובר באדם בשר-ודם שכועס, וצריך "להירגע" או להוציא את כעסו על חפצים דוממים כדי לא לפגוע בני אדם? איך שייך לומר על הקב"ה שהוא צריך להרגיע את חמתו?

מה איבדנו בחורבן: הנוכחות המוחשית

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בחידוש שהביא בית המקדש.

הרי הקשר המהותי עם ה' אינו תלוי במבנה פיזי כפי שכתוב בפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (ראה ספורנו בהקדמה לתורה). אלא שהקב"ה רצה לעשות לו "דירה בתחתונים", ליצור קשר וחיבור חי עם האדם, ולהעניק לעבודת ה' נוכחות מוחשית, קונקרטית וחושית:

• המראה: הכלים המפוארים וזהב המנורה, הצורות והעיצוב המדויק של המשכן, עשרת צבעי האריגים, תפארת בגדי הכהונה של הכוהנים, והסדר המופתי של ההלכות והעבודה היום-יומית.
• הריח והקול: ריח קטורת הסמים המתמר, שירת הלויים המרטיטה, והמגע החושי המורגש בהקרבת הקורבנות.
• התחושה והקשר המוחשי :מציאות פלאית שבה הניסים מתרחשים כסדרם, האש יורדת מן השמיים לקבל את הקורבן, וריח הניחוח מעיד כביכול שהאדם נענה – גילוי אלוקי חי שבו השכינה שורה בתוך הבית.

כל עוד המקדש היה קיים, הקשר עם הקב"ה היה מוחשי, טבעי וכמעט מובן מאליו. מספיק היה לאדם לפסוע פסיעה אחת אל תוך תחום המקדש כדי להרגיש את נוכחות השכינה, ללא כל מאמץ תודעתי מיוחד.

הדבר דומה לילד הגדל בבית הוריו: כל עוד הוא בבית, החיבור זורם באופן טבעי ואינו דורש כל מאמץ. אולם, כאשר הילד יוצא מהבית ונוצר מרחק, הקשר כבר אינו מובן מאליו, והוא נתבע לדרוש מאמץ, יצירתיות וחיפוש פנימי כדי להחזיקו חי.

כל עוד המקדש היה קיים, הקשר עם הקב"ה היה מוחשי, טבעי וכמעט מובן מאליו. מספיק היה לאדם לפסוע פסיעה אחת אל תוך תחום המקדש כדי להרגיש את נוכחות השכינה, ללא כל מאמץ תודעתי מיוחד.

החורבן, אם כן, דורש מאיתנו להעמיק את הקשר, גם ללא בית פיזי, וגם ללא התחושה הניסית והטבעית שהייתה בו. במידה מסוימת, דווקא בהיעדרו של הבית הפיזי, המקדש נדרש להפוך להיות בתוכנו. הקשר נתבע ללבוש צורה פנימית, עצמית ועמוקה הרבה יותר. המקדש זה אנחנו.

אולם כאן עולה השאלה המכרעת: כיצד אפשר לעשות זאת? מה גורם לכך שנוכל לשמור על קשר פנימי כה עמוק בתוך חשיכת הגלות? מה מבטיח שגם אם נתרחק ונחטא, בסופו של דבר נשוב?

הגעגוע כמשכון

התשובה היא אחת : הגעגוע.

כשם שמשכון מבטיח שהקשר בין המלווה ללווה לא ינותק, אלא עתיד להתחדש כאשר החוב ייפרע, כך החורבן הותיר בלב ישראל "משכון" רגשי ורוחני: הגעגוע. הוא הערובה לכך שהקשר עם הקב"ה לעולם לא יישכח.

זהו תהליך נפשי עמוק: פעמים רבות דווקא המרחק מעורר את הגעגוע. כל עוד האדם נמצא בתוך הבית, הדברים נראים לו מובנים מאליהם ואינם תופסים את מלוא משמעותם. אולם כאשר הוא מתרחק, החיסרון חושף את ערכם. כך גם לא מעט אנשים שגדלו בבית של תורה וקדושה מגלים לאחר שנים של ריחוק עד כמה החוויה שספגו בילדותם חקוקה בהם. יש שמרחיקים נדוד עד קצה העולם, ודווקא שם, בתוך השממה והמרחק, מתעורר בהם צימאון אדיר למה שהותירו מאחור.

פעמים רבות דווקא המרחק מעורר את הגעגוע. כל עוד האדם נמצא בתוך הבית, הדברים נראים לו מובנים מאליהם ואינם תופסים את מלוא משמעותם. אולם כאשר הוא מתרחק, החיסרון חושף את ערכם.

לא הוויכוחים השכליים הם שמחזירים אותם, אלא הזיכרון החי והגעגוע לבית. אם בביתם הייתה שבת של חום, תפילה, שירה וריח של קדושה, דווקא חסרונה של אותה חוויה הופך לכוח פנימי המושך אותם בחזרה אל שורשיהם.

זהו בדיוק העומק של הפסוקים בפרשתנו, פרשת ואתחנן. התורה חוזה את הידרדרות הגלות ומזהירה: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם… והפיץ ה' אתכם בעמים". ושם, בתוך הסתר הפנים של הגלות, אנו נתקלים בתיאור הנוקב: "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון".

מיד לאחר מכן מבטיחה התורה את המהפך המפתיע: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו". (דברים ד, כה-ל)

נשאלת השאלה, מה מניע את בני ישראל לשוב פתאום מתוך חשיכת הגלות והתרדמת של "ונושנתם"?

התשובה טמונה במיקום המדויק שבו מופיעה ההבטחה "ובקשתם משם": בדיוק שורה אחת לאחר שהתורה מתארת את המפגש עם "עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יריחון".

המהפך נולך מתוך הגעגוע שנחקק בנפש.

כאשר הם חווים בגלות את היובש, האטימות והחומריות המתה של ה"עץ והאבן" של האומות, שלא רואים, לא שומעים ולא מריחים, מתעורר בהם פתאום הזיכרון החושי של ה"עץ והאבן" של בית המקדש; המקום שבו האש ירדה, הקטורת הריחה והשכינה נראתה ונשמעה בגלוי.

הפער וההנגדה החדה בין ה"עץ והאבן" האטומים של הגלות לבין הזיכרון החי של הבית, מציפים את הצימאון לקשר חי.

מעתה מתבאר, שאין פירוש דברי חז"ל שהקב"ה "שפך את חמתו על עצים ואבנים" כדי להרגיע, כביכול, את כעסו על ישראל. אדרבה, החורבן עצמו הוא שביטל את סיבת אותה חֵמה. דווקא משום שבית המקדש חרב, נולד בלב ישראל הגעגוע המחזיר אותם אל אביהם שבשמים. נמצא שהחורבן לא היה רק ביטוי למידת הדין, אלא גם ראשיתו של תהליך התשובה והגאולה.

סיכום: הנחמה שבגילוי התכלית

זהו היסוד העמוק של שבת נחמו: הקב"ה הפך את הבית המקדש למשכון של געגועים בלב כל יהודי.

הקב"ה בנה את המקדש באופן מוחשי וגשמי דווקא כדי למנוע נתק סופי. ללא המקדש, ברגע שעם ישראל היה חוטא ועובד עבודה זרה, הוא היה משוכנע שהקשר אבד לנצח וממילא לא היה לו שום סיכוי או מניע לחזור.

אולם דרך המקדש, משהו בעומק הקשר נשאר חי ואינו ניתן לנתק. גם כשהחטא והגלות מנתקים את העבודה בפועל, החוויה הצרובה של המקדש מולידה געגוע בלתי פוסק. הגעגוע הזה הוא המשכון שמבטיח שגם בתוך החושך העמוק ביותר, הנפש תמשיך לרצות ולבקש את הדרך חזרה הביתה.

עד שנשוב אל ביתנו בבניינו השלם במהרה בימינו, אמן.

תמונה: Daniel Majewski, CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons