צריך עיון > בין הסדרים > קידוש השם בקהילות אשכנז

קידוש השם בקהילות אשכנז

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

על התופעה הייחודית של המתה עצמית והרג הזולת במסעות הצלב

ז' אלול תש"פ

קורא יקר, עצה טובה לי אליך. אם אתה במקרה שליט של ממלכה ימי בינימית שמצבה הביטחוני והמדיני רופף קמעה: הישמר לך מבני בריתך, לא פחות מכפי שאתה נשמר מאויבך. אומות שנופלות בידי אויביהם עשויות לקום יום אחד מתוך האפר, אך אוי לה לאומה שפתחה שעריה יתר על המידה בפני בעלת ברית שאפתנית ורבת השפעה; היא עשויה למצוא את עצמה עד מהרה נבלעת ונטמעת בתוך ישות מדינית גדולה ממנה, כשהיא מאבדת את מעמדה, עצמאותה וזהותה.

זאת פחות או יותר הבעיה שבפניה ניצב הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון קומנסוס כאשר פלשו הסלג'וקים התורכים לגבולותיה של ממלכתו בשנת 1071. מצד אחד, הוא ידע בבירור שאם ינסה למכור באירופה את המאבק שעמו הוא מתמודד כמלחמת דת הוא עשוי לגייס את המלכים הנוצריים לצדו; מאידך, הוא לא לגמרי היה בטוח שהוא באמת רוצה את העזרה הזאת.

בסופו של דבר, הוא נאלץ לפנות אל האפיפיור אורבן השני בבקשת עזרה, וזה מיהר למנף את המצב לכדי מפעל רעיוני שלם, שנועד להעצים את כוחה של הכנסייה הקתולית ואת השפעתה. בין השנים 1095 ל-1096 הסתובב הלה ברחבי צרפת, הקהיל קהילות ברבים והטיף למלחמת מצווה שתשחרר את הנצרות המזרחית מעולה של האסלאם. הטפות אלו הניבו סדרה של מסעות צלב שהונהגו באופן ישיר על ידי הכנסייה הקתולית (בניגוד למסעות המאוחרים יותר שהיו פרי יוזמתם של שליטים אינדוודואלים), שהובילו לבסוף דווקא לכיבושה של קונסטנטינופול, קצת יותר ממאה שנים לאחר מכן.

בזיכרונה הקולקטיבי של אירופה זכו מסעות הצלב לרומנטיזציה מופלגת; גיבוריה התקבעו כבטוי לדמותו האצילה של האביר עז הלב היוצא למסע הרואי לשחרור ירושלים. מוטיבים אלו השפיעו על תפיסתה של האבירות במהלך ימי הביניים, ואף המשיכו עמוק אל תוך העת החדשה, כאשר הם מעצבים דימויים פוליטיים ונותנים השארה למשוררים ולסופרים.

לעומת אידיליה זו, הרי שבזיכרון היהודי הקולקטיבי נשמרה תמונה עגומה יותר; בדרכם לארץ הקודש דאגו הצלבנים "לטהר" את גופם, וכן את כל הנקרא בדרכם. משולהבים ומלאים בקנאות דתית הם טבחו באכזריות והשמידו קהילות יהודיות רבות, במה שנודע לימים כ"גזרות תתנ"ו" – אחד המאורעות הטראומתיים הגדולים שנצרבו בזכרונה של יהדות אשכנז. גזרות אלו התקבעו בתודעה ההיסטורית היהודית כפי ששום אירוע קשה מאז חורבן ביתר ועד השואה לא התקבע והן הבסיס לרבות מהקינות שנאמרות בקהילות אשכנז בתשעה באב.

גלי המתגייסים נחלקו באופן כללי לשתי קבוצות כלליות שנעו לכיוון ארץ ישראל בכמה גלים: הקבוצה הגדולה, שהיוותה כתשעים אחוז מכלל המתגייסים, מנתה בעיקר אספסוף חסר משמעת וללא הכשרה צבאית, ואנשיו הם אלו שהיו אחראים למרבית הפרעות. קבוצה זו הייתה מורכבת מכמה גלים שלא הצליחו להגיע לירושלים לפני שנגפו בדרך. (יש לציין שקבוצת הפורעים המשמעותית ביותר נגפה דווקא על ידי מלך הונגריה הנוצרי.) הקבוצה שהגיעה לשערי ירושלים מנתה בעיקר בני אצולה ולוחמים מנוסים, אמנם היא פסחה על הישובים היהודים במסלולה.

הפוגרומים שנלוו למסעות הצלב חשפו את הצד המכוער של ההמון הנוצרי בימי הביניים (הקבוצה הגדולה, שהיוותה כתשעים אחוז מכלל המתגייסים, מנתה בעיקר אספסוף חסר משמעת וללא הכשרה צבאית, ואנשיה הם אלו שהיו אחראים למרבית הפרעות. הקבוצה שהגיעה לשערי ירושלים מנתה בעיקר בני אצולה ולוחמים מנוסים, והיא פסחה על הישובים היהודים במסלולה). מן הצד השני, הם גם חשפו מעמקים של תעצומות ונכונות למסירות נפש שלא נודעו בעם ישראל מאז תקופת המרד הגדול.

יהודים המוסרים את נפשם על קידוש השם לא היו דבר חריג בימי הביניים; אירועים כאלו התרחשו גם קודם למסעות הצלב, ולמרבה הצער היו עתידים לחזור על עצמם, אם בעולם הנוצרי וואם בזה המוסלמי (בשמד האלמוחדון ("מייחדי השם") המוסלמים שפלשו לספרד בשלהי המאה הי"ב לספה"נ, לדוגמא). אמנם בכמה בחינות עיקריות נבדלו מעשי קידוש השם של יהודי אשכנז בפרעות תתנ"ו מאלו של יהודים במקומות ובזמנים אחרים: קודם כל מבחינת ההיקף הנרחב של יהודים שהסכימו למסור את נפשם – דבר שלא היה לו אח ורע מאז חורבן הבית השני. מלבד זאת, בולטת העובדה שבניגוד למקרים אחרים, כאן לא המתינו היהודים לפורעים שיעשו מלאכתם, אלא נטלו נפשם בידם, וחלקם אף המיתו את בני משפחתם על מנת שלא יפלו בידי הצוררים. הנקודה האחרונה עוררה קושי רב, שכן לכאורה אין לאדם אף היתר להמית את עצמו. כך למשל מצינו בסיפורו של רבי חנינא בן תרדיון המובא בגמרא במסכת עבודה זרה (יח, א):

אמרו לו תלמידיו… אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש. אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

התוספות שם מביאים את דבריו של רבנו תם שמחלק בין המקרה של רבי חנינא בן תרדיון לבין מקרה של אדם שחושש שלא יצליח לעמוד בניסיון. דבריו של רבנו תם הובאו על ידי הריטב"א שם בתוספות הרחבה משמעותית:

כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו, והכי איתא במדרש (ב"ר ל"ד י"ד): כתיב (בראשית ט' ה'): 'אך את דמכם לנפשותיכם' – אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפי' כשאול מלך ישראל – פירוש, שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת – תלמוד לומר: 'אך' מיעט, דבכי האי גונא שרי. ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, ע"כ מצאתי בגליוני התוספות, והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה.

הריטב"א מביא שבעלי התוספות הרחיבו את דינו של רבנו תם והתירו לא רק את הריגת עצמו, אלא גם את הרג הנערים שלא יעזרו כח להמית את עצמם. זוהי תוספת מחודשת ורבת משמעות, ואיננו יודעים על מקרים נוספים שבהם נעשה שימוש כה נרחב בהלכה זו, מלבד בתקופת מסעות הצלב. בין המקרים שבהם נעשה שימוש באקט קיצוני זה היו כמה מקרים מזעזעים במיוחד; בתשובות מהר"ם מרוטנבורג מובא סיפור על אדם ששחט את אשתו ובניו, אלא שלבסוף הפורעים כלל לא נכנסו לעיר והמוות התגלה כמיותר. סיפור נורא אחר הוא סיפורו של הפרנס של מיינץ, שלאחר שניצל הודות להתנצרותו הכפוייה נתקף הירהורי חרטה, הרג את ילדיו ואמו ולבסוף העלה את עצמו באש.

כפי שנקל לשער לא הכל היו תמימי דעים בנוגע לאקט זה, למרות שהתומכים בו לא באו דווקא מהמון העם, כפי שהיה מי שרצה לומר. תיאור של ויכוח בנושא מביא בעל ה"דעת זקנים":

בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו […] שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסוריו קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בניסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאים ראיה אותן ששוחטין התינוקות, ויש אוסרין […] למעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו, והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב: אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה, וכן היה, שתפסוהו עכו"ם […] ואחר כך התבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין.

בספרותם התורנית של חסידי אשכנז שלאחר הפרעות מובאים איזכורים רבים למצבים שבהם מותר לאדם להמית את עצמו על קידוש השם, כאשר כאן כבר אין מדובר במקרים שבהם ניצב האדם בפני סכנה. כך למשל מורה רבי יהודה החסיד בתשובותיו[1] לאדם שחטא בפעם השלישית בבעילת נכריה להיחשף לדבורים "ואם תמות מתוך היסורין, אשריך". באותו החיבור מצוי גם סדר התשובה לרבי יהודה החסיד, שם לוקח רבי יהודה החסיד את אותה הוראה צעד אחד קדימה וכותב שהממית עצמו עבור עוונותיו אינו עובר על "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", שכן "טוב הוא לאדם שימית עצמו עבור עוונותיו".

סדרי תשובה ספגניים הינם אחד מסמני ההיכר של ספרות המוסר מבית מדרשם של חסידי אשכנז. ואולם, ההיתר לאדם להמית את עצמו כהוראה מעשית, גם כאשר לא נשקפת לו סכנה ולא מחמת הכלל ש"יהרג ולא יעבור", הינה חריגה ויחודית עוד יותר. אין ספק שהיא נאמרה אך ורק לאותו הדור של מקדשי השם בקהילות אשכנז (ועי' גם בשו"ת שבות יעקב, ח"ב, סימן קי).

 

לקריאה נוספת:  יהודים מול הצלב, גזרות תתנ"ו בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה. (מאגנס, ירושלים תש"ס)

 


[1] כת"י וטיקן 183

4 תגובות על “קידוש השם בקהילות אשכנז

  • ראו מאמרו של אברהם גרוסמן, שרשיו של קידוש השם באשכנז. ניתן לקריאה באתר כותר.

    • מאמר בעייתי, ראיות חלשות שניתן להפריכן בקלות. אם כבר, כדאי לקרוא את חיים סולובייצ'יק.

  • ראשית , הקנאים במצדה עשו זאת לעצמם ולמשפחתם
    שנית , בימי הביניים נפשית בני האדם היו רגילים להרג
    שלישית , ההלכה מתירה לפי כללים רק בשעת השמד או עבירות חמורות

    • יעקב, מבלי להסכים אתך, רק להעיר שהקנאים במצדה לא היו אנשי המעלה בשום אספקט שהוא.
      מעט לפני תחילת המצור הם טבחו מאות מיהודי עין גדי שסירבו לשלם להם דמי חסות… לא הייתי לומד מהם שום הנהגה שבעולם. בטח לא בדיני נפשות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל