מערכת הבחירות הנוכחית בישראל כוללת חידוש של ממש: הציבור החרדי, מפלגה חרדית חדשה המבקשת להציע סוג אחר של פוליטיקה חרדית. בראשה עומד מוטי לייטנר, והיא מערערת כמה מן ההנחות שעיצבו את החיים הפוליטיים החרדיים במשך עשרות שנים. אני גאה לעמוד בראש ועדת הרבנים שלה.
מדוע דוקא עכשו?
בעיני, התשובה מורכבת משני חלקים. הראשון קשור לתקווה. השני הוא השבעה באוקטובר.
חיים של תקווה
אין רגש אנושי יקר ובסיסי יותר מתקווה. דוסטויבסקי העיר פעם כי לחיות בלי תקווה פירושו לחדול מלחיות. יותר ממאה שנה לפניו ניסח הרמח"ל את הדברים בחריפות רבה: וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה – מִיָּד מֵת, וְנִשְׁאַר רָחוֹק מֵהַשֵּׁם.
ב"דרוש על הקיווי" הבנוי סביב הפסוק לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה', מלמד הרמח"ל שהתקווה שזורה בעומק מבנה הבריאה. יסוד היהדות הוא ליטול את הכמיהה האנושית הבסיסית הזאת ולכוון אותה אל מקורה האמיתי: אל ה'.
התקווה מעניקה חיים. היא מאפשרת לנו לראות מעבר לגבולות ההווה ולדמיין שהמחר יכול להיראות אחרת. אנחנו זקוקים לתקווה הזאת מאד – לא רק עם ישראל, אלא גם בני החברה החרדית.
אנחנו זקוקים לתקווה עבור הצעיר החרדי המבקש לעבוד, לפרנס את משפחתו ולתרום לחברה, בלי לחוש שבכך הוא נעשה יהודי פחות טוב.
אנחנו זקוקים לתקווה עבור הורים המחפשים מוסדות חינוך שיעניקו לילדיהם חינוך תורני מעמיק, כפי שמקובל במחוזותינו, ובד בבד יציידו אותם בידע ובכלים שיאפשרו להם להתמודד בביטחון עם חיי הבגרות.
אנחנו זקוקים לתקווה עבור יהודים בחו"ל החולמים לעלות לארץ, אך מבקשים למצוא כאן חיים חרדיים המשלבים מחויבות דתית עמוקה עם דרך ארץ, אחריות אישית ויחס חיובי לחברה היהודית שסביבם.
וכן, אנחנו זקוקים לתקווה גם עבור עתידה של מדינת ישראל.
הצורך בשותפות
לפני השבעה באוקטובר, הדרישה המרכזית מן החרדים היתה השתלבות כלכלית. הטענה היתה שבלי כניסה רחבה יותר של גברים חרדים לשוק העבודה לא תוכל מדינת ישראל להמשיך לצמוח לאורך זמן.
בין ההתפכחויות הרבות שכפה עלינו ה־7.10 היתה גם ההבנה שהסוגיה עמוקה בהרבה מכלכלה – היא נוגעת לשותפות.
גיוס חרדים מעלה שאלות רציניות רבות: שמירת הסטנדרטים הדתיים בצבא, הגנה על לומדי תורה, שאלת האמון בצה"ל ובמדינה, תפקידם של בתי המשפט, והאיזון הראוי שבין לימוד תורה לבין החובה הלאומית. אי אפשר לבטל את השאלות הללו, והן זקוקות לבירור תורני כבד משקל.
אבל מתחת לכולן מסתתר דבר פשוט יותר: מדינת ישראל צריכה לדעת שהחרדים שותפים לגורלה.
לנוכח גודלה של החברה החרדית וקצב צמיחתה יוצא הדופן, השאלה הזאת כבר אינה שולית. היא נוגעת לאופיה העתידי של מדינת ישראל, ואולי גם לעצם יכולתה להתקיים לאורך זמן.
איש פוליטיקה חרדי בכיר ניסח לאחרונה את הבעיה בבהירות כואבת. כאשר נשאל אם צעירים שאינם לומדים תורה צריכים להתגייס, השיב: "אנחנו מטפלים רק בבני ישיבות." השאלה אם מי שאינו לומד צריך לשרת, הסביר, פשוט אינה בתחום אחריותו. מנגד, כאשר נשאל אם יפעל לשחרר אותם במקרה שייכלאו משום שסירבו להתגייס, התשובה היתה מידית: "כמובן. הרי מדובר בפדיון שבויים."
בחילופי הדברים האלה נחשפה תפיסת עולם פוליטית שלמה.
תפקידנו הוא להגן על "שלנו" מפני "המדינה שלהם". "הצבא שלהם" אינו באחריותנו. "הכלכלה שלהם" אינה באחריותנו. והפוליטיקה קיימת כדי להבטיח את האינטרסים החרדיים.
תפקידנו הוא להגן על "שלנו" מפני "המדינה שלהם". "הצבא שלהם" אינו באחריותנו. "הכלכלה שלהם" אינה באחריותנו. והפוליטיקה קיימת כדי להבטיח את האינטרסים החרדיים.
יתכן שהעמדה הזאת היתה בת־קיימא כאשר החרדים היו מיעוט קטן ומתגונן. היא אינה יכולה לשמש חזון לציבור הנעשה במהירות לאחד מעמודי התווך המרכזיים של החברה הישראלית.
וגם עבור החרדים עצמם אין בה חזון מספק.
חלק מהסיפור
"הציבור החרדי" יוצא מנקודת מוצא אחרת: אנחנו חלק מן הסיפור.
אין פירוש הדבר ויתור על הזהות החרדית. להפך, פירוש הדבר להאמין שהיהדות החרדית חזקה דיה לשאת באחריות: לתורה, למשפחה ולקהילה – אך גם לפרנסה, לביטחון, לחיים האזרחיים ולעתידה של מדינת ישראל.
פירוש הדבר ליצור מקום לצעיר החרדי העובד המבקש להישאר חרדי; לתלמיד חכם השוקד על לימודו; למשפחה המבקשת מצוינות חינוכית לצד מחויבות דתית בלתי מתפשרת; ולעולה החדש המבקש גם את עוצמתם של החיים החרדיים וגם את הכבוד והאחריות של דרך ארץ.
ומעל הכל, פירוש הדבר לעבור מפוליטיקה של פחד לפוליטיקה של תקווה.
אי אפשר לכפות שותפות על החברה החרדית מבחוץ. שינוי אמיתי ומתמשך אינו פועל כך. הוא צריך לצמוח מבפנים, בידי אנשים שאוהבים את העולם החרדי די הצורך להאמין שהוא מסוגל לגדול, להבשיל ולקבל על עצמו תפקיד רחב יותר בלי לאבד את נשמתו.
זו התקווה ש"הציבור החרדי" מבקש לייצג.
התקווה שעתידה של ישראל יוכל לכלול חברה חרדית משגשגת ומחויבת עמוקות, לא נגררת בעל כורחה אלא שותפה.
והתקווה שצעירים חרדים לא ירגישו עוד שהם נאלצים לבחור בין השתייכות לקהילה לבין בניית חיים אחראיים בתוך מדינה יהודית.
*
הקב"ה לא השיב מיליוני יהודים לארץ אבותינו כדי שמדינת ישראל תיכשל.
החברה החרדית לא בנתה עולם מופלא של תורה, משפחה, צדקה וקהילה כדי להישאר לעד בשולי הסיפור הלאומי.
הפרק הבא יכול להיראות אחרת. השאלה היא אם יהיה לנו האומץ לכתוב אותו.
רבי יהושע ידידינו,קראתי את דבריך, אני יודע מכבר שאתה בין ההוגים של מפלגת "הציבור החרדי", אגב, הפוליטיקאי הבכיר שאתה מרמז עליו שהתחמק מלהתייחס לשאלה לגבי בחורים שאינם לומדים,האם הם צריכים להתגייס ,זה לא סוד הוא העסקן הבכיר של אגודת ישראל מוטי בבצ'יק וחבל לבזבז מילים על דמותו של האיש. ובעניין מפלגת 'הציבור החרדי' ,בעקרון אני מסכים עם המסרים כפי שמוטי לייטנר הציג גם בעניין שאלת הגיוס,גם בעניין לימודי ליבה וביחס למשפחות עובדים, אבל ברור שהוא וגם אתה כאן מתחמקים מלהתייחס לנושאים כבדים אחרים כמו ביחס להתישבות ב"שטחים הכבושים" ובשאלת שטחים תמורת שלום וגם בשאלת גיוס בחורי ישיבה שאינם לומדים, האם כבר קיימתם דיון עם הרמטכ"ל באיזה מסגרת הם ישולבו ובאיזה תנאים למה אתם קופצים לעגלה לפני שיש לכם תשובות ,הרי אתם רואים את כל התקלות ההלכתיות החמורות שאיתם מתמודדים בני ישיבות ההסדר של הציונות הדתית ועל הם נענשו (כנראה בהוראת הרמטכ"ל),בגלל שהם סירבו להיכנס יחד עם פרדמקית לאותו נגמ"ש ורבנים וראשי ישיבות מהציונות הדתית התחננו לפגישה עם הרמטכ"ל לדון איתו על הנושאים האלה ועל הפרת ההתחיבות של הצבא ודון מינה לנידון דידן, וזו התשובה שאותו פוליטקאי בכיר היה צריך לענות לאותה שלה כפי שיהודי חכם עונה על שאלה בשאלה. ונחזור לעניין מפלגת הציבור החרדי, אני מבין שאתם מתלבטים בעניין שיבוץ אישה ברשימה,בעקרון ואישית אני תומך בכך,אבל השאלה מי תהיה אותה דמות נשית, מה ההשקפה שלה לגבי כל הנושאים שמניתי וגם בתחום המדיני לאיזה כיוון נושבת הרוח אצלה, היא חייבת לבא מהשטח ולא דמות אנונימית מתחום האקדמיה.ככל שיתקבל הרושם בעיני חלק נכבד מציבור היעד והפוטנציאלי של המפלגה של מפלגת הציבור החרדי שרוצה לפרוש את כנפיה עליו,אך אם יתקבל הרושם שמפלגה יש תדמית ואוריינטציה אשכנזית שמאלנית ,לענ"ד כפי שאני מבין אין תקוה ואין תקומה למפלגה הזאת.